(שם הסרט במקור: Danny Collins)
לפעמים מה שאתה רואה זה מה שיש. נכנסתי להקרנה של "דני קולינס" וידעתי פחות או יותר מה אני אקבל: סרט נחמד. וזהו. כשיצאתי מההקרנה חשבתי: זה סרט נחמד. וזהו. אבל לפעמים גם זה בסדר.
אם אתם במקרה בקולנוע, ובא לכם סרט שלא דורש ממכם יותר מדי, משהו שאפשר להירגע מולו, להקשיב למוסיקה טובה, לראות דרמה לא רעה, קלילה כזו, לא כזו שלוחצת על הדמעות, לראות שחקנים טובים עושים עבודה נינוחה ומלבבת, אז "דני קולינס" הוא הסרט בשבילכם. לא משהו עצום או נפלא, לא מסע רגשי סוחף, לא הסרט הטוב של השנה, או השבוע, אבל כן קצת פחות משעתיים לא מחייבות שיעברו בחיוך.
מצד אחד זה חבל. היה כאן חומר לדרמה אדירה. זמר שפעם היה כוכב מגלה במקרה שג'ון לנון שלח לו פעם מכתב. רק עכשיו הוא קורא אותו. ולנון כבר מזמן זכרונו לברכה. אולי חייו היו אחרים לגמרי אם היה מקבל את המכתב בזמן. משהו בו משתנה. הוא הולך לנסות לסדר את החיים שלו, את יחסיו עם הבן שלא הכיר. אדם מחפש גאולה רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. ויש גם עניין עם מחלה שנכנס לסיפור איפשהו באמצע. חומר לדרמה מטלטלת. אבל הכל, אפעס, נעים כזה. חביב. קליל. לא מנצל את הפוטנציאל.
איתן 