תפוחים מן המדבר: הביקורת

אז מי אתם, מתי הררי ואריק לובצקי? עד עכשיו התעסקו הבמאים האלו במה שנקרא בי-מוביז. סרטים דלי תקציב, מוחצנים, מלוכלכים בדרכי ההבעה שלהם ולפעמים גם בנושאים שלהם. הם התחילו עם סרטי פשע אפלים, אבל גם כשהם עברו לטיפול בנושאים יותר 'רציניים', הטיפול שלהם בסרטים האלו היה סנסציוני (עד עכשיו אני נתקף צמרמורת כשאני נזכר במשהו שנקרא "אמא של ולנטינה"). ואפילו כשהיה סרט אחד שלהם שחיבבתי ("הפנטסיה הגדולה של סימיקו הקטן"), הוא היה זניח למדי.

וכל אלו היו סרטים שנעשו בתקציבים זעומים. והתוצאות היו בהתאם. אם מאילוצים, ואם מבחירה, הסרטים נשאו עימם את פצעי החוסר הכלכלי. והנה מגיע הסרט החדש של הצמד הזה, והוא…דווקא מפתיע לטובה.

את "תפוחים מן המדבר" ראיתי פעמיים (הנה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה). דעתי עליו לא השתנתה (כן, אני עדיין חושב שזו 'דרמת BBC', על כל הטוב והרע שבדבר), אבל קשה לי שלא לתמוה על השינוי שחל בגישה של הבמאים. אז מה, כל מה שהיה חסר לכם כל השנים האלו זה קצת כסף? כי ב"תפוחים מן המדבר", שהיא לא הפקת ענק, ובכל זאת, ניתן לראות השקעה ניכרת בעיצוב האמנותי. יותר מכך, לצד הסנסציוניות והצעקנות שליוו את יצירותיהם הקודמות, מפתיע הסרט החדש בשקט ובצניעות שלו.

כן, הוא עדיין שטוח ושטחי. העולם הדתי הוא הרע. המגביל. המחמיר והחונק את האנושיות. העולם החילוני הוא החופשי והשמח. אבל מתחת לשטחיות הזו יש לב חם. ושחקנים ש