הסרט הזה, בסופו של דבר, קצת מבולבל. החוויה שלי אחרי הצפיה בו משונה: הרגשתי שהוא התחיל כקומדיה לא ממש מוצלחת, ודי מטרידה, האמת, המשיך כסרט אימה לא ממש מוצלח, ודי פחדני, האמת, אבל איפשהו באמצע, ובעיקר לקראת הסוף, "מסווג חריג" הופך לסרט מתח אפקטיבי למדי ודי מרשים, וגם, באופן משונה, סרט התבגרות מעוות וקצת מוזר.
בהתחלה יש סצינה שבה היחס לערבים מחריד, אבל התסריט והסרט לא עושים עם זה משהו. וגם ההערה על אשכנזים-מזרחים לא באמת מחזיקה מים כאן. אני מצאתי את התסריט (בכל חלקי הסרט) עני למדי, בלי ממש עומק לדמויות, ועם סטריאוטיפיות מכעיסה אפילו. לזכותו של בועז ארמוני, הבמאי, צריך לומר שיש לו תזמון קומי טוב, וכך כמה רגעים בסרט (בעיקר בהתחלה) עוברים בחיוך, למרות אי הנוחות שבצפיה בחיילי צה"ל מתעללים בערבים, או בחיילים משופשפים מתעללים בחנון מצוי מבלי באמת לתת הסבר פסיכולוגי לדמויות האלו (מלבד היותם מזרחים ערסים. כן, זה כזה סרט).
אח"כ "מסווג חריג" מנסה לעשות קולות של סרט אימה, אבל המוסיקה המתגברת בכל רגע שאמור להפחיד רק מדגישה את הגיחוך וחוסר האפקטיביות הדרמטית של הפחד. ארמוני מסרב להראות את היצורים הנעלמים שאמורים להפחיד אותנו, ורק צעדים ברקע, או קולות שונים ומשונים אמורים לעשות את האפקט. זה לא עובד.
אבל בחלק האחרון של הסרט, כשהאימה מקבלת סוף סוף פנים, והסרט מתחיל לדמם, מאוד מאוד לדמם, הפסיכופטיות של הסרט עולה מדרגה (לא מדרגה אחת. אולי 5 מדרגות בבת אחת), משהו בסרט הזה תפס אותי, והמתח התחיל באמת לחדור לעצמות. כשהסרט הזה מפסיק לפחד, מפסיק לשחק משחקי הפחדה זולים, ומתחיל להסתכל לאימה בעיניים, אז גם הסרט עובד באמת.
אבל אני מחמיר קצת עם הסרט. כבר באמצע שלו יש קטע בו להמשיך לקרוא ←
אבל אני מחמיר קצת עם הסרט. כבר באמצע שלו יש קטע בו להמשיך לקרוא 
איתן 