כמעט כל סרטיו של זרחין היו סימפוניה רבת משתתפים. סרטי אנסמבל. משפחות מרובות ילדים המתלכדות סביב אירוע מחולל אחד, רבות ומשלימות. וסרטיו הקודמים של זרחין היו, במידה מסוימת, חגיגה אקסטראווגאנטית של השפע הזה. תצוגת תכלית של במאי ששולט באופן אבסולוטי במרכיבים השונים והרבים מספור של הסיפור והעשייה הקולנועית. מהבחינה הזו, זרחין הגיע לשיא בסרטו הקודם, "העולם מצחיק", שהיה שילוב של כמה סיפורים ואין ספור דמויות בטבריה. ב"מילים הטובות", למרות החומרים הלכאורה דומים שמרכיבים את היצירה הזו, ניכר רצונו של זרחין לקחת צעד אחורה. הוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא נותן לשחקנים ולסיפור לזרום כאילו מעצמו. בצורה הדרגתית, לא מתלהמת, מאופקת, הסיפור הזה חודר ללב שלי דווקא בגלל להמשיך לקרוא 
איתן 