לפני בערך 30 שנה הגיע מגרמניה סרט פנסטיה דובר אנגלית שנקרא "הסיפור שאינו נגמר". הסרט המקסים ההוא ניסה לעודד אנשים, ובעיקר בני נוער, להשתמש בדמיון כדי להמשיך ולסובב את הגלגל, את כדור הארץ, את החיים. היתה בו תמימות ואהבת אדם אמיתית, גם אם ממבט אחורה יש בו פגמים לא מעטים (בעיקר באפקטים המיושנים). והנה, 30 שנה אחרי, מגיע מלב התעשיה ההוליוודית סרט המנסה לעשות דבר דומה: לעודד אנשים להשתמש בדמיון, אבל הסרט הזה הוא אכן תעשייתי, והעובדה הזאת תוקעת מקלות בגלגלים שלו. וגם אם האפקטים שלו הרבה יותר משוכללים, לא בטוח שהם יותר אפקטיביים או אפילו אמינים יותר מאותם אפקטים גרמנים משנות ה-80.
כי ב"סיפור שאינו נגמר" מכריזים מראש שאנחנו בתוך סיפור אגדה. יצורים מקסימים כמו איש סלעים, או חילזון מירוץ, או כלב מעופף ממלאים את סרט הפנטסיה המקסים ההוא. כאן, בסרט האמריקאי החדש, אין יצורים כאלו. ולמעשה, בניית העולם הדמיוני הזה נדמית לי לוקה בחסר. כן, הוא מרשים והוא כמו ממתקים לעין, אבל שילוב גיבורי הסיפור בתוך העולם הזה לא עבד עלי. זה ניכר כבר בסצינת הילד הנופל בהתחלת הסרט. ברור לעין שהילד צולם באולפן, וכל מה שמסביב נוסף אח"כ במחשב. כך שאני לא באמת חרד לגורלו, כי אני לא מאמין לאילוזיה שהוליווד מנסה למכור לי. אני יותר מאמין לחילזון מירוץ גרמני מאשר לעולם המחר האמריקאי. וזאת רק דוגמא.
בראד בירד הבמאי משקיע המון אנרגיה בעיצוב מרשים של עולם המחר, הוא רק שכח ל להמשיך לקרוא ←
בראד בירד הבמאי משקיע המון אנרגיה בעיצוב מרשים של עולם המחר, הוא רק שכח ל להמשיך לקרוא 
איתן 