פסטיבל חיפה 2017: העדות

"העדות" הוא לא סרט דל תקציב. להיפך. הוא סרט מושקע. ורואים את הכסף על המסך. סרט מרשים, "העדות". וקל מאוד להעריך אותו. יש בו גישה רצינית של במאי. קצב נכון. צילום מכובד של נופים אירופאים שפשוט בא לנשום עמוק ולהיאנח. טיפול מכובד בנושא חשוב. זכר השואה. וכבר שמעתי כמה אנשים שמאוד התרשמו מכל העושר הרעיוני והקולנועי הזה. סרט מכובד. אבל בעייתי.

כי הסרט הזה מספר שני סיפורים. אחד הוא על היסטוריון שנמצא במאבק משפטי מול השלטונות באוסטריה. הוא מחפש בקדחתנות את מקומו של קבר אחים בעיר מסוימת באוסטריה, שם התקיים לפי הרשומות שבידו רצח המוני כמה ימים לפני תום מלחמת העולם השניה. האוסטרים מבקשים לקדם פרויקט נדלני באותו מקום שבו אמור להיות קבר האחים, שמשמעותו המעשית אי מציאת הקבר הזה לעולם, שכן הוא יעלם מתחת לטונות של בטון. המאבק המשפטי הבינלאומי לביטול הפרויקט נמצא במרכז הסרט, כשההסטוריון נמצא בלחץ של זמן להוכיח את קיומו של קבר האחים, ולמצוא סוף סוף את מקומו.

סיפור נוסף נוגע לסודות שאמא שלו, ניצולת שואה, שמרה מפניו.

אז זהו, שהסרט הזה מתנהל בשני קווים מקבילים, שלעולם לא נפגשים. אני חושב שאם יש סיפור כזה על הסטוריון שמגלה דברים כאלו על הוריו, ניצולי שואה, במהלך חקירת סיפור אחר בכלל, מן ההגיון שקווי הסיפור יפגשו, או יפרו אחד את השני, או יהוו נקודת לחץ דרמטית על הדמות הראשית. הם לא זה, ולא זה, וגם לא זה. אז אני מסיק שהסיפור של האמא נמצא שם כדי להוות איזשהו סוג של סמל על איבוד דרך, איבוד זהות יהודית (החוקר ומשפחתו והסביבה שלו חרדים). משהו על המחיר שברצון להגיע לאמת, או משהו כזה. נדמה לי שזוהי כל תכלית הסיפור של האמא, שגם כך הוא סיפור משני ואין בו מספיק גילויים ותפניות כדי להחזיק עניין דרמטי אמיתי. וסמלים בקולנוע לא עומדים בפני עצמם.

גם הסיפור המרכזי אין בו מספיק תפניות, ונדמה לי שבשלב מסוים הוא פשוט עומד במקום, עד הטוויסט האחרון (והיפה כשלעצמו). זמן המסך מתארך שלא לצורך, והדרמה מתאבנת, לא מתקדמת.

והבעיה הנוספת שיש לי עם הסרט הזה הוא השחקן הראשי, אורי פפר. הוא עושה מאמץ ניכר לקחת את הסרט הזה ברצינות. והוא אכן רציני. מה-זה רציני. מאוד מאוד. לחוץ מאוד. פניו זעופים כל הזמן. לעולם הוא לא מחייך. אין כל מהלך דרמטי בדמות הזאת. היא או רצינית וכבדת ראש, או מאוד מאוד רצינית וכעוסה. אנשים לא כאלו ביום יום. הם עוברים מצבי רוח בהתאם למתרחש, למזג האויר, לחדשות, לחיים הפרטיים שלהם. אין את זה כאן. פפר כל הזמן מאוד כבד, וזה מכביד על הסרט ועל היכולת שלי להתחבר לדמות שהוא מגלם.

ניתן להעריך את גלריית שחקני האורח שמגלמת כאן ניצולי שואה (ולא ניצולי שואה אמיתיים, אלא שחקנים, כל אחד בהופעה קצרה ומרשימה), ואת העבודה הקולנועית של הבמאי, אבל התסריט לא מספיק טוב כאן, והשחקן מפספס את המהלך הדרמטי של הסרט. לא סרט רע, "העדות", אבל מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il