נערה עם קעקוע דרקון: טוב יותר, אבל לא טוב מספיק

שורה תחתונה: הגרסה האמריקאית הנוכחית של דיויד פינצ'ר הרבה יותר טובה מכל אחד מסרטי הטרילוגיה השבדית המקורית – אבל גם היא לא מספיק ממוקדת. הכל הרבה יותר זורם ומעניין בגרסה הנוכחית – ועדיין, זה סרט מתח לא מותח (ולא בגלל שכבר ידעתי מה הולך להיות)

האמת – הופתעתי. "נערה עם קעקוע דרקון" מספק לבמאי כמו פינצ'ר לא מעט הזדמנויות לשוב אל הקולנוע הברוטלי של "מועדון קרב" (ולהזכירכם, השם המקורי בשבדית של הספר/הסרט הוא "גברים ששונאים נשים") – אבל "נערה עם קעקוע דרקון" הוא כמעט סרט חלבי מהבחינה הזו. נכון, סצינת האונס הקשה עדיין נמצאת בו, אבל פינצ'ר עושה בה בחירה מעניינת – הוא גם מראה אותה, אבל הוא גם הולך אל מאחורי הדלת כדי שלא נראה הכל. איכשהו ההתנהגות של ליזבת סאלאנדר והמניעים שלה הרבה יותר נהירים בסרט הזה (גם בעזרת נוכחותה של רוני מארה ההרבה יותר קומונקיטיבית מנומי ראפאס). והכי מפתיע – דיויד פינצ'ר הוא במאי עם רגעי עדינות מפתיעים. הוא משתמש בהם בקמצנות אמנם, אבל בכל זאת – בסרטו הקודם, "הרשת החברתית", הרגע הכי יפה לטעמי היתה סצינת הסיום. בתוך כל הסרט המשוכלל ורב הפרטים ההוא, היתה זו סצנה פשוטה, צנועה, ומרגשת. בסרטו החדש הצליח פינצ'ר לרגש אותי פעמיים. וכל פעם באה בסופו של סיפור. אולי פינצ'ר הופך לאמן הסופים.

העניין עם הסרט הזה שהוא מספר בעצם שני סיפורים: סיפור מסגרת אחד הוא על עיתונאי שפרסם כתבת תחקיר לא מחמיאה על חברה גדולה. הסרט מתחיל עם הפסדו של אותו עיתונאי במשפט הדיבה. הסיפור הזה יסתיים רק בסופו של סיפור אחר, שתופס את החלק הארי של הסרט – סיפור חקירת העלמה של נערה צעירה לפני כ-40 שנה. הקשר בין הסיפורים האלו נראה לי רופף עד לא קיים, כך שכשמגיע הסיפור המרכזי לסופו, הסרט נמשך עוד כ-20 דקות מיותרות לטעמי, כדי לפתור את הסיפור מהתחלת הסרט. לא הרגשתי שפינצ'ר הצליח לקשור את שני הסיפורים האלו באיזשהו חוט נושאי מקשר, ובכלל, במהלך כל הסרט הרגשתי שפינצ'ר עובד לפי הספר, מבלי ממש לתת לו פרשנות אישית. טכנית הוא כמובן מצוין, אבל הסרט הלא בלתי מעניין הזה לא מוסיף לי שום תובנה, לא מחזיק אותי במתח ולא מרתק אותי מספיק. יש אולי עניין אחד שבכל זאת ראיתי בסרט והוא הקולנוע עצמו.

חקירה. תמונה ועוד תמונה. סרט

הבסיס של הקולנוע, הולדת הקולנוע מקורה בסדרה של תמונות סטילס (של סוס, אגב) שיוצרות אשליה של תנועה. חלק לא קטן מהחקירה מתרכז בנסיון להבין את פשרן של סדרת תמונות. ברגע יפה בסרט הגיבור של הסיפור מריץ על המחשב שלו את תמונות הסטילס מאירוע מסוים אחת אחר השניה במהירות, וזה נראה כמו הרצת סרט ישן על מסך. כמו כן, ישנה את האובססיה לחקור את התמונות, את הפרטים בתמונה, ומי מצלם. יש בכל הנושא הזה חקירה יפה של פינצ'ר למהות הקולנוע עצמו, ולדיוק הנדרש מהקולנוען בתכנון הפריים ובשליטה בפרטים בו. חבל שמתוך זה לא מתגבשת אמירה רחבה יותר על הקולנוע.

שני גיבורי הסרט (הנערה עם קעקוע הדרקון והעיתונאי החוקר) נפגשים רק באמצע הסרט בערך, ועוד אז סיפוריהם מוגשים בעריכה מקבילה, שעוברת הרבה יותר חלק מאשר בגרסה המקורית, אבל הרקע שלה (ההתעללות שהיא עוברת) והרקע שלו (עתונאי שהורשע במשפט דיבה, ושוכב מדי פעם עם עורכת המגזין שלו) לא ממש משפיעים על היחסים ביניהם, כך שהסרט הוא לא בלתי מעניין, אבל הוא לא ממש מחזיק דרמה. ובכל זאת משהו צבט לי בלב בסוף. אני נוהג לומר שדיויד פינצ'ר הוא במאי אלרגי לרגש, אבל זה בכל זאת יוצא אצלו. במשורה, ממש ממש טיפה, אבל בכל זאת. מעניין לראות את הסרט הזה כחלק מהאבולוציה של במאי, אבל כיצירה שעומדת בפני עצמה זהו סרט יעיל, אם כי לא נוצץ במיוחד.

איתן ווייץ

Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s