ילד גדול בן 3

היום ה-2 בדצמבר. יש לי יום הולדת. וגם לבלוג שלי. הוא כבר בן 3.

אז לכבוד יום ההולדת של הבלוג שלי, שהוא כבר ילד גדול, החלטתי לעשות דברים שמבוגרים עושים: בימים האחרונים הבלוג הזה עבר כמה שינויים ומיתוג מחדש: תמונת הכותרת השתנתה, ומעתה לא עוד תמונות מתחלפות מתוך סרטים, אלא תמונה אחת שתשמש את הבלוג הזה בכל מקום שבו ילך (את התמונה הזו עיצב בחור צעיר ומוכשר בשם אושר אורן).

גם שם הבלוג השתנה. מעתה לא עוד "קולנוע מזוית אישית", אלא "איתן קולנוע בראש צלול".

הוספתי גם ווידג'ט "מי אני" קצר בצד שמאל, עם תמונה א-לה "כל נשימה שאת נושמת" (גם את התמונה הזאת צילם אושר אורן. אמרתי לכם שהוא בחור מוכשר).

אז אני מקווה שאתם אוהבים את השחור-לבן הזה כמו שאני אוהב.

מדי פעם אני עושה קצת שינויים. בחודשים האחרונים הוספתי טבלת כוכבים משלי בצד שמאל. כל סרט שאני רואה ועולה בהקרנות מסחריות רגילות מקבל ציון, ופוסט שבו אני מנסה להסביר למה אהבתי/ לא אהבתי אותו (כל ציון בטבלת הכוכבים הוא בעצם לינק לפוסט הרלוונטי).

במהלך השנה גם עשיתי שינוי קטן במחשבה שלי ובדרך בה אני מתנהג בפסטיבלים. אם בעבר כתבתי על הפסטיבלים לפי הימים (פסטיבל חיפה – היום הראשון, פסטיבל חיפה – היום השני, וכיוב'), השנה החלטתי שלכל סרט שאני רואה בפסטיבל מגיע פוסט משלו, וכך אני אולי עובד קצת יותר קשה, ומפרסם יותר פוסטים, אבל אני מרגיש שככה נכון יותר להעביר הלאה את החוויות שלי מכל סרט לחוד ומהפסטיבל ביחד (שהרי בהצטברות של הרבה פוסטים בזמן קצר יש הרגשה של חגיגה, של פסטיבל). ככה נראה השנה פסטיבל דוקאביב, פסטיבל ירושלים, ופסטיבל חיפה.

אבל חוץ מזה, הכל נשאר אותו דבר. אני אוהב קולנוע עולמי וישראלי, ועל זה אני כותב, ועל זה אני אמשיך לכתוב.

ולמרות שאני אמנם ממעט לראות סרטים הוליוודים (בהכללה), באופן פרדוקסלי, הפוסט הנקרא ביותר אצלי השנה היה דווקא על סרט מאוד בינוני שמגיע מלב המיין סטרים האמריקאי – "הקריאה". אבל תראו איזה יופי: לא הרבה אחריו נמצא הפוסט שבמקום השני מבחינת הפופולריות שלו: פוסט על סרט דוקומנטרי ישראלי קטן אבל מאוד מעניין שנקרא "שקרים בארון". במקום השלישי בפופולריות שלו השנה היה פוסט על סרט שאני מצאתי יפה אך עקר, אבל הקהל הרחב אהב הרבה יותר ממני – "ההצעה הטובה ביותר". אז האלי ברי הביאה לכאן קוראים שלא מגיעים לכאן בד"כ. אבל הבלוג שלי מתייחס בעיקר לסרטים היותר נסתרים מהעין. חכו לסיכום השנה שלי. תראו איזה סרטים אהבתי במיוחד השנה.

מבחינת סטטיסטיקה: חודשי הקיץ היו העמוסים ביותר בבלוג שלי, והממוצע היומי בהם הגיע ל 450-500 הקלקות ביום (כשב-25/09, ממש באמצע פסטיבל חיפה, עברתי לראשונה את מחסום אלף ההקלקות ביום). בחודשים האחרונים (אוקטובר-נובמבר) פרסמתי פחות פוסטים, ובהתאמה, מספר הקוראים ירד חזרה לממוצע הרגיל של 250-300 הקלקות ביום.

אולי לא מדובר כאן במספרים גדולים, אבל מכיוון שהבלוג הזה עוסק בעיקר בקולנוע ארט-האוס, ופחות בקולנוע אמריקאי-הוליוודי, אני מקבל את זה בהבנה. מה גם שעם הזמן הבלוג שלי מקבל הערכה מאנשי מקצוע, יוצרים, עיתונאים, ואנשי יחסי ציבור. הנה, בפסטיבל חיפה קיבלתי אפילו אשרת עיתונאי לכניסה חופשית לסרטים (ואכן ראיתי הרבה סרטים, וכתבתי הרבה פוסטים). ואחת מחברות יחסי הציבור המייצגת שניים מהמפיצים הקטנים יותר בשוק שמה אותי על המיילינג ליסט הקבוע שלה, וכל פעם שהן מקיימות הקרנות עיתונאים אני גם מוזמן.

שלא תחשבו שאני מתרברב. להיפך. בשבילי זה דבר גדול. אני הרי לא מגיע מתוך הברנז'ה. אני איש פשוט שכותב בלוג פשוט, והנה אני מקבל הכרה והערכה מאנשים שמסתובבים בשטח הרבה יותר זמן ממני. אז אולי אני עושה משהו נכון בכל זאת.

מה יהיה בשנה הבאה? אותו דבר. קולנוע ישראלי, קולנוע עולמי, פסטיבלים. אני מקווה שהמראה המתחדש של הבלוג הזה נאה לעיניכם. יותר מזה – שהתוכן נעים לכם, מעניין אתכם. שנת 2013 היתה שנה מרתקת בבתי הקולנוע, עם הרבה סרטים מצוינים. מקווה שגם השנה הבאה תהיה כזאת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il