חלונות: סרט אקדמיה

במהלך חודש ינואר יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט הישראלי "חלונות". ראיתי אותו בקיץ, במסגרת הקרנות האקדמיה לקראת תחרות האופיר האחרונה. חבל שהוא לא נשאר שם. זה לא סרט לקהל הרחב. זה לא ממש סרט בכלל. לא מומלץ. הנה כ-250 מילים לא מלטפות על "חלונות":

אם האקדמיה לקולנוע תחליט יום אחד על איזשהו ערב גיבוש, והם יביאו את כל הברנז'ה לאיזושהי מדשאה, עם בופה פתוח, ושתיה חופשית, ומצברוח טוב, על מסך פתוח יהיה אפשר להקרין את "חלונות". זה לא ממש סרט. זו יותר בדיחה פנימית של הברנז'ה. כל מיני שחקנים, מפורסמים יותר או פחות, התקבצו לכאן. כל אחד נתן בערך יום אחד מחייו, ואפילו פחות מזה, לצילומים. נדמה שהם כאילו קיבלו את הטקסט יום לפני. נדמה שלא היה להם הרבה זמן להתכונן. נדמה שהם כאילו הולכים על האינסטינקט הכי ראשוני שלהם. וזה גם נראה ככה: מאולתר, צעקני למדי. תמוה אפילו.

אני מניח שהיוצר ניסה לומר משהו על יחסים, על אהבה (בעיקר על כזו שכבר נמוגה, בין אנשים יותר מבוגרים, שכבר עברו כמה דברים בחיים), על יחסי גבר-אשה (וקלות-הראש שבה הסרט הזה מתייחס לאלימות של הגבר כלפי האשה מטרידה), אבל אי אפשר להתייחס ברצינות לשום דבר מאלו. "חלונות" הוא רצף של סצינות, שברובן אינן קשורות אחת לשניה, ברובן הן ויכוחים בין בני זוג שלא ראינו לפני ולא נראה אחרי, ולכן אין לנו כל קונטקסט לויכוח הזה, אין לנו יכולת להתקשר רגשית לדמויות האלו, שרק פגשנו, וכבר הן הולכות, אז מה שנשאר היא קקופוניה מטרידה, שמצולמת ללא תכנון מיוחד (הצילום של הסרט עני במיוחד). כשמנשה נוי וקרן מור מבצעים סצינה אחת של אחרי זיון הבנתי מי קהל היעד של היצירה הזו: הברנז'ה. רק אלו שיודעים שהנ"ל נשואים כבר הרבה שנים יכולים ליחס לסצינה הזו איזשהו ערך (ומנשה נוי, שיהיה בריא, מבצע את הסצינה הזו בעירום מלא. אין עליו). כל השאר יסתכלו על הסצינה הזו בתמהון. כמו על כל הסרט.

זה לא סרט קולנוע. זה סרט כדי להראות לחברים של האנשים האלו מהברנז'ה. זה תרגיל (לא מוצלח במיוחד) לסדנה דרמטית. אבל לא סרט לקהל הרחב. מיותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il