המילים הטובות: הביקורת

אנחנו מכירים את שמי זרחין. הוא נמצא כאן כבר 20 שנה. סרטו הראשון היה "לילסדה". זה היה ב-1995. ומאז הוא ממשיך ליצור, לרוב בהצלחה (קופתית וביקורתית). והנה מגיע סרטו החדש. לכאורה, מה עוד חדש. שוב דרמה משפחתית. שוב חבורה ישראלית רבה ומשלימה. שוב אהבה גדולה. שוב משחק משובח של שחקנים. שוב. אבל לטעמי זה לא ככה. לטעמי, "המילים הטובות" מביא את שמי זרחין לסוג של שלמות של עשייה. סוג של בגרות מקצועית ואישית. לטעמי, "המילים הטובות" הוא אולי הטוב בסרטיו של זרחין. סרט שעל פניו מחזיר את הבמאי הזה לחומרים הוא אמון עליהם כבר 20 שנה, אבל הפעם הטיפול הקולנועי שלו באותם חומרים הוא טיפול בוגר יותר, שקול יותר.

kind words 4כמעט כל סרטיו של זרחין היו סימפוניה רבת משתתפים. סרטי אנסמבל. משפחות מרובות ילדים המתלכדות סביב אירוע מחולל אחד, רבות ומשלימות. וסרטיו הקודמים של זרחין היו, במידה מסוימת, חגיגה אקסטראווגאנטית של השפע הזה. תצוגת תכלית של במאי ששולט באופן אבסולוטי במרכיבים השונים והרבים מספור של הסיפור והעשייה הקולנועית. מהבחינה הזו, זרחין הגיע לשיא בסרטו הקודם, "העולם מצחיק", שהיה שילוב של כמה סיפורים ואין ספור דמויות בטבריה. ב"מילים הטובות", למרות החומרים הלכאורה דומים שמרכיבים את היצירה הזו, ניכר רצונו של זרחין לקחת צעד אחורה. הוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא נותן לשחקנים ולסיפור לזרום כאילו מעצמו. בצורה הדרגתית, לא מתלהמת, מאופקת, הסיפור הזה חודר ללב שלי דווקא בגלל הגישה הלא לוחצת הזו.

העבודה של זרחין הפעם הולכת כאילו נגד. לכאורה, יש כאן סיפור על חפירה של סודות משמעותיים מהעבר, ובעקבותיהם נסיעה אמביציוזית לצרפת, שימוש בשחקנים בינלאומיים, והפקה חובקת עולם. למעשה, זרחין משיג את האפקט הרגשי הפעם דווקא ע"י הצגת הדברים בצורה ישירה יותר, מבלי לחגוג את העושר.

הרי כבר מהתחלה אנחנו נמצאים בים של רגש. ים, בצורה הכי ישירה ומילולית שיש. התמונה הראשונה שאנו רואים בסרט היא של ים. אבל הוא מגורען. לא לגמרי ברור. נוגע לא נוגע. סיפור אהבה גדולה וטראגית, אבל הדרך שבה היא עוברת את המסך היא לא גדולה מהחיים. "המילים הטובות" הוא סרט מאוד עדין, ודווקא בגלל זה הוא נוגע בי. יש בסרט הזה, למשל, שימוש מאוד צנוע במוסיקה. שימו לב, למשל, לרגע גילוי משמעותי בחלק האחרון של הסרט. שם, במרסיי, מגלה דורונה (בגילומה העמוק והנהדר של רותם זיסמן כהן) דבר מה חשוב. אבל ההבעה הקולנועית של אותו רגע היא שקטה. ללא מוסיקה. בשקט בשקט, בהדרגה, במבטים, בעריכה מדודה, במשחק של השחקנים, בכמעט מופנמות קולנועית, דווקא באנדרסטייטמנט שכזה מגיע הרגש ושוטף את הנשמה.

וכך הוא כל הסרט. זרחין יודע לרגש אבל לא ללחוץ, כמו שהוא יודע לשבור את רגעי הרגש בהומור לא צפוי, אבל לא בגסות ולא בבוטות. ויותר מכך, זרחין גם מגלה בגרות בדרך שבה הוא משלב רגעי מסתורין ואפילו חלום. לאורך כל דרכו הקולנועית המשובחת, אלו היו רגעי החולשה בסרטיו. מזר הפרחים המעופף ב"לילסדה" ועד לקטעי השחור-לבן ב"עולם מצחיק", זרחין קצת מפקשש לטעמי כשהוא מגיע לרגעי פנטסיה קולנועית. כאן, ב"מילים הטובות", הוא מגיע לשלמות גם מהבחינה הזו. וגם כאן, לא מדובר בפעלולי עשייה יוצאי דופן. הרגעים שבהם דורונה מדברת עם המנוחה אינם מודגשים בצורה יוצאת דופן, אבל הם משולבים בשאר הסיפור בצורה שלא שוברת את הרצף, ויותר מכך, כשמגיע רגע האמת, לקראת סוף הסרט, אותם רגעי פנטסיה קצרים שפוזרו במשורה לאורך הסרט, הדרך שבה צולמו ונארגו אל המערך הכללי, אותה הגשה קולנועית של זרחין הביאה אותי לחשוב שהשיחה הגורלית בין גיבורת הסיפור לאיש המבוגר בבית החולים היא שיחה שאולי לא התקיימה בכלל. שיחה שאולי היתה, ואולי היא פרי דמיונה של אותה דורונה. כי זהו הקסם של הסרט הזה. הוא מציאותי, אבל הוא חודר לנשמה של הדמויות שלו.

kind words 5כי זהו גם הקולנוע של זרחין. ובמידה מסוימת "המילים הטובות" הוא הצהרת האני מאמין של שמי זרחין עצמו. שמי זרחין הקולנוען. כי הרמזים מפוזרים לכל אורך הסרט. שחקנית צרפתיה מהוללת. סרט מהעבר שלא הגיע לסיומו. סרטים שחודרים לנשמה גם אם אנחנו לא רוצים (דרך טלויזיה שנדלקת מעצמה). וגם מוסיקה, שהרי זרחין אמר לא פעם שהוא מוסיקאי מתוסכל שעושה קולנוע. "אבניבי" של יזהר כהן חוזר כאן באינספור דרכים, מהווה חלק בלתי נפרד משפת הסרט הזה. האמנות של זרחין משתקפת בסרט הזה כנושא המשני שלו. מתחת לסיפור על המשפחה הזו שיוצאת למסע אל העבר יש רובד בו זרחין מכריז בעצם על האמנות בכלל ועל הקולנוע בפרט כחלק בלתי נפרד מהחיים שלו/ שלנו. זה משקף את החיים שלנו, את הזהות שלנו, את מי שאנחנו במקום הפרטי שלנו. זה נמצא כאן, ולא צריך ללחוץ או להשתמש בפעלולים יוצאי דופן כדי לקבל את זה.

ואפילו שוט הסיום אומר את זה (ראו את התמונה השניה). דורונה יוצאת אל המרפסת, והיא ממוסגרת בין עמודי הבטון המחזיקים את גג המרפסת, משקיפה על ירושלים, על הסביבה שלה, שלנו. מסגרת הפריים של סרט הקולנוע משקפת את הדרך בה אנו רואים את החיים שלנו. בה אנו חווים ומרגישים את החיים שלנו במקום שלנו. "המילים הטובות" מציג במאי בשיא יכולתו, סרט שמרגש דווקא בגלל שהוא כאילו לא מנסה אפילו, יצירה מופנמת שחודרת ללב שלי בגלל הכוונות הטהורות שיש ליוצר שלה. סרט נפלא ומומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “המילים הטובות: הביקורת

  1. מצטערת, ראיתי את הסרט הערב, מלאת ציפיות וכגודל הציפייה – כך גודל האכזבה. כן – אהבתי את השחקנים (בייחוד את רועי אסף הזכור לי לטובה מהסרט המשובה "המשגיחים") אבל הסרט עצמו ארוך וגובל במייגע. הדמויות לא היו אמינות מספיק לדעתי והעלילה לא התקדמה.

  2. סרט נפלא סיפור מסופר להפליא מעניין מרגש ומותח נהננו מכל רגע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s