פרסי אופיר 2015: נדיה שם זמני

יש בסרט הזה סצינה שבה הבעל מדבר עם חבר שלו (דני גבע, שחקן נהדר בעיניי, שהובא לכאן לסצינה אחת בלבד. הוא שוב נשדד, דני גבע). הוא מספר לו סיפור יפה. הסיפור על איך הוא ואשתו הכירו. הוא מספר על פגישה במסיבה. על איך שהוא וחברים שלו התווכחו על פוליטיקה, והיא, האשה שהוא עדיין לא הכיר, הלכה והגבירה את המוסיקה והתחילה לרקוד. ומכאן והלאה הוא התאהב. הדמיון של המקשיבים לסיפור משלים את התמונה היפה.

aka nadiaבהמשך הסרט מופיעה אילוסטרציה של אותה סצינה. והו, כמה שהיא נראית מסכנה ומאכזבת בהשוואה לפוטנציאל שהיה לה בעת ששמעתי את הסיפור. וזו החוויה שלי מ"נדיה שם זמני": יש כאן רעיון יפהפה שאפשר לפתח לסיפור עמוק על משבר הזהות שלנו כאן בישראל / פלסטין, על העובדה שאנחנו אולי רוצים לחיות את החיים הקטנים שלנו, לא לדבר פוליטיקה, אבל, נרצה או לא נרצה, פוליטיקה היא חלק מחיינו, ולא נוכל לברוח ממנה. סיפור נהדר על זהות כפולה הנמצאת בתוך אדם אחד, שני עמים שהם אולי עם אחד, או שני צדדים של אותו המטבע. ויש כאן גם שחקנים המתמסרים לתפקידים שלהם בצורה מרשימה. עלי סולימאן בתפקיד קטן עושה עבודה מרשימה, וכך גם עודד ליאופולד בתפקיד הבעל, וגם נטע שפיגלמן בתפקיד הראשי. כולם מתייחסים ברצינות ובמסירות לתפקיד שלהם. רק חבל שטובה אשר לקחה על עצמה גם מלאכת הבימוי. יש לה הרבה כוונות טובות, והיא היתה זו שכתבה את התסריט, וגם היתה בחדר העריכה (שהרי היא עורכת סרטים ותיקה שכאן שולחת ידה לראשונה בבימוי). חוששני שבכורת הבימוי של אשר מאכזבת בגלל לקונה בבחירת שיטת הצילום, ואולי אפילו בעריכה של הסרט.

זה די מדהים שבסרט שבו יש אינספור הזדמנויות לשיאים דרמטיים, שבו התסריט וגם השחקנים מעניקים מתנות קטנות לצופה, טובה אשר הבמאית פשוט מסרבת לקחת. צילום הסרט הוא ברובו נייטראלי. ברובו ללא תנועה. ברובו ללא קלוז-אפים. ברובו המצלמה פשוט מצלמת את המתרחש, אבל לא מוסיפה פרשנות. או שבעצם היא אומרת: אני לא מתערבת. צילומי טו-שוט שמנטרלים את הרגש מהסצינות והורגים את הדרמה. וכך, בלא מעט רגעים מחמיצה אשר את הצופים (שלא לדבר על זה שאין כאן כמעט מוסיקת סקור, מוסיקה שלא נובעת ממקור כלשהו שמצטלם בפריים, כמו הרדיו-דיסק באוטו, או המוסיקה שמלווה את הרקדנים חברי הלהקה שגיבורת הסרט מנהלת).

כל הזדמנות להוביל אותי משיא רגשי אחד לשני, מהבנה של מה שעובר על הדמות דרך קלוז-אפ ועד להבנה של המשמעות של כל זה על החיים שלנו כאן במקום הזה, הכל כאן מתפספס. והאמת שכבר בהתחלה זה לקוי. סיפור של אהבה בלתי אפשרית של בחורה ערביה צעירה לבחור. למה בלתי אפשרית? למה הוא בחור לא ראוי? מה אסור בו? לא מובהר. לא מסופר. מוחמץ. אח"כ הדמות הראשית תתאהב בריקוד, ותהפוך את זה למקצוע ולתשוקה המרכזית שלה בחיים. למה היא מתאהבת בריקוד? מהו אותו דבר שמתיישב לה בלב ומשנה לה את החיים? גם הרגע הזה בסרט מפוספס. חסר הדגשה דרמטית. ואלו רק שתי דוגמאות מתוך אינספור שהסרט הזה מלא בהן. "נדיה שם זמני" ממשיך להתפתח, ועובר שינויים וגלגולים שונים, ועדיין, משהו בו נשאר לא מפוענח. התסריט, ברובו, מרתק, והיו בו הזדמנויות ליצור משהו משמעותי. טובה אשר הבמאית היתה צריכה למלא את החסר, לפרש את המילה הכתובה, אבל הבימוי שלה לא עושה את העבודה. כמו שהוא, "נדיה שם זמני" הוא סרט שהיה יכול להיות מרתק. הוא נשאר די סתמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

נ.ב. ג'ון הרט הגדול בסרט ישראלי! ב"נדיה שם זמני" יש לו אולי 3 דקות מסך. אבל איזה כיף לראות אותו!

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “פרסי אופיר 2015: נדיה שם זמני

  1. על הסרט נאדיה שם זמני עלינו לשאול לא מה ביקש להשיג (במובן של הישג קולנועי אמנותי) ומה להראות אלא האם הוא מצליח. מעבר לכך שהסרט מציג את העלילה ההזויה והבלתי סבירה בעליל כריאליסטית – זה עוד ניחא – הכישלון הוא בעיקר בביצוע. הדמויות שיכלו להיות עגולות – שטוחות. אפילו זו של נאדיה, אינה חושפת ואינה עוסקת בהגיון מעשיה – וברגשותיה החצויים (בעיקר ההחלטה לחיות כיהודיה בישראל ולהתחתן עם יהודי תוך התעלמות מהסכנות האורבות יום יום לחשיפה וגירוש וויתור על משפחתה – והרי זה לב העניין, לכאורה). כיצד התרחש תהליך הפרידה ממשפחתה, משנחשפה. מה חשו הצדדים? הכל מוגש תוך מזעור והתחמקות מעיסוק בשאלות אנושיות (המחיבות כשרון לספר, וידע הן בפסיכולוגיה והן בתרבות ערבית-פלסטינית). הגסות העלילתית מעליבת האינליגנציה ניכרת אפילו בהתעלמות מהשאלה מה בכלל עשה נימר בלונדון, ומה עלה בגורלו – האם ברח והסתתר? או שנכלא? אולי גורש? והיכן ומתי לעזאזל הסתתר במערות 15 שנה כמבוקש עד שקיבל חנינה? האם ייתכן שהאשמה בחולשת העלילה היא "רק" בעריכה המחרידה, בחיתוכים הגסים והמעברים המאולצים מסצנה לסצנה, וממקום למקום? ולכן גם הסרט כסרט והסיפור בו אינו "זורם". ייתכן שנעשה בו מאמץ עליון להסתיר את כשלי הבימוי והתסריט ופשוט לא היו בידי הבמאית כעורכת מספיק בשר כדי להצילו?
    ועל סצנת החתונה המגוחכת והסודית (שנראית כחתונה יהודית) עוד לא אמרתי דבר. כפלסטיני ומוסלמי הייתי נעלב עד עומק נשמתי

  2. למען האמת בעקבות הצפיה בסרט התעוררו אצלי מספר שאלות
    1) אני רוצה לעשות סרט המשך ולשם כך עלי לדעת איפה בדיוק המערות בהן התחבא נימר במשך 15 שנה. משהו יודע? נראה לי מדליק לצלם את סצינת ההתייחדות הראשונה של נדיה/מאיה ונימר במערה, כשהכיבוד הוא עלי גפן ממולאים כמובן……
    2) איך בן אדם אחרי 15 שנה במערות הולך כל כך זקוף? אתם חושבים שהוא עשה שם פילטיס?
    3) האם פרס המבקרים הפך להיות הפרס שיוצרים רצינים מסרבים לקבל ומחלקים אותו כפרס ניחומים למי שלא זכה בשום פרס?
    4) עם מי בדיוק צריך להתייחד כדי שסרט יזכה להכלל בפסטיבל (על פרס אני מוכנה לוותר)?
    5) ושאלה אחרונה בהחלט, אין לאנשים בתעשית הקולנוע שום מגנון בקרה עצמית??????
    —————————-
    איתן ל…איך שלא קוראים לכם: הבנתי שיש לכם משהו מאוד אישי נגד "נדיה שם זמני". גם אני לא מאוהדי הסרט. אבל מספיק פעם אחת. אני רואה את כתובת האיי.פי שלכם, ואני יודע שאתם אותו בן אדם. אין צורך להקיא על הסרט הזה שוב ושוב. ושוב.
    ואם תשאלו אותי, יש גם כמה דברים לא רעים בסרט הזה. אז לא אהבתם אותו. הבנתי. ועכשיו, הרף בבקשה.

  3. יופי של ניתוח. ממש ככה, הסרט הזה יכול היה להיות מדהים, אבל יש פה פספוס ענק

  4. סרט מדהים, תפתחו קצת את הראש לא כל דבר צריך לפרט ולהסביר אפשר גם לדמיין, ממליצה בחום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s