פנס כיס. זה כל הסרט. בחיי. פנס כיס קטן. באחת הסצינות בסרט הפרופסור, גיבור הסרט, זוכה בפרס עבור התלמידה שלו: פנס כיס. והפנס הקטן הזה, הזניח הזה, יהיה האלמנט שיכריע בסוף את הסרט. ודקה אחרי זה הסרט יגמר. פוף. סוף. סרט קטן, חביב, אבל זניח.
יש לי הרבה דברים קצת מעוצבנים לומר על הסרט הזה, אבל אני אתחיל בדברים הטובים, כי בסך הכל יצאתי מחויך מהסרט הזה. כי הכל נעים כזה. מצולם באור צהוב וחם שמעביר תחושה של קיץ קליל, ובתנועה חלקה שמרפרפת על הנשמה כמו צמר גפן (דריוס חונדג'י, שצילם ארבעה מחמשת סרטיו האחרונים של וודי אלן, עושה גם כאן עבודה יפה לעין ולנפש). ואמה סטון, בתפקיד הנשי הראשי, היא כמו כמוסת אנרגיה שחסרה קצת בתסריט ובכלל בסרט עצמו. ג'ינג'ית במלוא מובן המילה, סקסית עם עיניים ירוקות גדולות שבולעות את העולם מסביבה בצמא (לא סתם היא לוהקה לתפקיד הסטודנטית), היא מהווה את המרכז הרגשי של הסרט הזה. וגם פרקר פוסי, בתפקיד הנשי השני בסרט הזה, מביאה איתה את הנסיון של שחקנית ותיקה לתפקיד של אשה שכבר ראתה כמה דברים בחיים, ועדיין רוצה לראות עוד. וגם המוסיקה קלילה ונעימה, מחברת קרעי סצינות לכדי יחידה אחת משומנת היטב שזורמת בקצב טוב.
ואז אני מגיע לשתי הבעיות הגדולות שלי עם הסרט: התסריט (שאמור להיות הצד החזק של וודי אלן), והשחקן הראשי שלו (חואקין פיניקס). כמו ש להמשיך לקרוא ←
ואז אני מגיע לשתי הבעיות הגדולות שלי עם הסרט: התסריט (שאמור להיות הצד החזק של וודי אלן), והשחקן הראשי שלו (חואקין פיניקס). כמו ש להמשיך לקרוא 
איתן 