בעיה, הסרט הזה. "היורד למעלה" מגיע עם ייחוס: הוא כבר הוקרן בפסטיבל הגדול מכולם, בקאן, צרפת. זהו הפיצ'ר הראשון של אלעד קידן, שזכה בפרס חשוב בקאן עוד לפני כ-7 שנים עם "המנון", סרט קצר ומהולל שהוא עשה. וכבר כמה שבועות אני מסתובב ומדבר עם מבקרי קולנוע שונים שאומרים לי: "אה, 'היורד למעלה'? זה יצירת מופת, הסרט הזה. אבל לא לקהל הרחב, ולא לפרסי אופיר. זה סרט פסטיבלים, וזהו".
אז עכשיו גם אני ראיתי את הסרט הזה. אני מבין, פחות או יותר, את מה שהמבקרים אמרו לי: "היורד למעלה" הוא ממש לא יצירת מופת בעיניי, רחוק מכך, אבל כן, יש בו הרבה דברים להעריך. ויש בו אפילו רגעים משעשעים, ורגע אחד יפהפה שריגש אותי. ומצד שני, יש בו בעיה אחת אקוטית ומרכזית: זה פשוט סרט סופר-סנובי. סרט מתנשא שלא ממש אכפת לו מקהל. אפילו "ההתחלפות" של ערן קולירין, שהיה סרט מאוד יוצא דופן מהבחינה הזו, לא היה סרט כל כך מנותק כמו "היורד למעלה". וזה מהסיבה הפשוטה שסגנון הסרט ההוא התאים את עצמו לסיפור ולדמות הראשית, שפשוט מסתכלת מהצד על העולם. כאן, ב"יורד למעלה", יש העדפה בוטה של סגנון על פני קשר ישיר של הצופה עם הדמויות והסיפור, ובהרבה רגעים אני הרגשתי שאני מחוץ לסרט. מעריך את הבחירות של הבמאי, אבל, באותה נשימה, מרגיש שמישהו כאן כמו אומר: תסתכלו עלי! אני מביים!! ותראו איזה יופי אני מביים!!! במקום ללכת למסע עם הדמויות, אני מוזמן על ידי הבמאי ללכת לסיור עם…הבמאי. ויסלח לי מר קידן, אבל הדמויות שלו מעניינות אותי יותר מאשר היוצר שלהן, שמפריע לי לחוות אותן.
חיפה חיפה עיר עם תחתית. הו הו הו.
איתן 