פסטיבל ירושלים 2015: הלקח

(שם הסרט במקור: Урок)

בתכניה כתוב: "רוחם של האחים דארדן שורה על 'הלקח'". זה אנדרסטייטמנט. זו לא רוחם. זה כאילו שהם למדו בולגרית, ונסעו לבולגריה לביים סרט. זה כאילו מישהו ישב ולמד את הסרטים שלהם שוט-שוט. "הלקח" הוא העתקה כמעט אחד לאחד של הסרטים של הדארדנים. כולל הצילום, שעוקב אחרי הגיבורה שלו הרבה בתנועה, במצלמה רועדת, מהגב. כולל השאלות המוסריות חברתיות העומדות במרכז כל הסרטים של האחים הבלגים. כולל ההתרכזות בבעיות של המעמד הבינוני נמוך. כולל כל הסיבוכים התסריטאים הנגזרים מעמדתם החלשה של האנשים האלו. הכל, ממש הכל, הוא העתקה של הסרטים של הדארדנים.

אבל מכיוון שאני אוהב את רוב סרטיהם של הבמאים מבלגיה, אני דווקא מעריך מאוד את "הלקח". אם לגנוב, לפחות לגנוב מהגדולים. והסרט הזה הוא גניבה אחת גדולה, אבל הוא גונב גם את

פרסי אופיר 2015: חתונה מנייר

איזה פספוס.

יש כאן הרבה רצון כן לספר סיפור אנושי כואב. יש כאן כוונות טובות ולב אנושי חם. אבל התסריט בעייתי, וגם הבימוי מקרטע מאוד.

בחורה אחת, מה…נקרא לזה האיטיות יותר, אבל מהמתפקדות, מועסקת במפעל לייצור נייר טואלט. לה ולבן של הבוס יש רומן, או זה מה שהיא חושבת. אבל המפעל בקשיים ועומד לפני סגירה. האם פרודה מהאב, ומנסה בכל כוחה לדאוג לבת שלה תוך כדי שהיא מועסקת בעבודת דחק. וזהו פחות או יותר. יש חומר לדרמה מצוינת על היחס לאחר, ועל המצב הכלכלי הלא מזהיר שלא מיטיב עם מוכי הגורל בסוף העולם.

אבל התסריט רזה מדי. למרות שרועי אסף מאוד משתדל, לא ממש ברור מה