הסרט הזה מוגדר כסוג של סרט אימה, והוא אפקטיבי במידה, אם כי אין בו באמת הפחדות. עם זאת, זה לא באמת סרט אימה, אלא המשך הדיון שמגיע מהצד האוסטרי על הסתמיות של האכזריות האנושית. מיכאל האנקה היה גאה בחבר'ה האלו שביימו את הסרט הזה, ולגבי כל הסגמנט האחרון של הסרט (משהו כמו 40 דקות פסיכופטיות וקשות מנשוא) – אני חושב שאפילו טקאשי מיאקה היפני היה גאה בצמד הבמאים האלו.
הסצינה הזו, הארוכה הזו שממלאת את חלקו האחרון של הסרט, סצינת העינויים הזו, הזכירה לי קצת את כל הסגמנט האחרון של "אודישן" של מיאקה. כמו שם, גם כאן, מישהו/מישהי שוכב/ת חסר אונים, ומישהו/מישהם פשוט מתעללים בדרכים מאוד מאוד יצירתיות בגוף האדם ששוכב מולם. וההמצאות האכזריות ש"לילה טוב אמא" פורש בפנינו די מדהימות ומחרידות, והן אלו שיוצרות את האפקט המרכזי של הסרט. כי עד אותו סיקוונס של התעללות, הסרט הזה היה מעניין, אבל לא החזיק אותי דרמטית.
האמת שזה נשמע מעניין, אבל גם כובל למדי: מחבל מתאבד איכשהו שורד פיגוע, ומאושפז לצד האנשים שהוא פגע בהם באותו בית חולים. סיטואציה מרתקת, אבל האם היא יכולה להחזיק סרט שלם? מה גם שלסרט קוראים "ארץ פצועה", שם לא כל כך טוב לטעמי, כי הוא מושך לכיוון של משהו מגויס, עם גוון של פרופגנדה.
אז איזה מזל שליד ההגה של הסרט הזה יושב ארז תדמור. הוא (בשיתוף עם שלמה אפרתי) כתב את התסריט, שמרחיב את היריעה הרבה מעבר לסיטואציה הבסיסית שלו. הרחבת היריעה הזאת גם מספקת הסברים לשם הסרט. כי הארץ הזאת פצועה לא רק בעניינים של קונפליקט ישראלי-פלסטיני מדמם. הארץ הזאת חולה בשחיתויות שמגיעות עד לחלונות הגבוהים, הארץ הזאת מלאה באנשים שהגזענות והשנאה לאחר נמצאת בהם כל הזמן, ורק מחכה להזדמנות לצאת, ובארץ הזאת יש גם ערבים, ברובם אנשים פשוטים המונעים ע"י קוד כבוד, וכשאחד מהם הולך לעשות פיגוע התאבדות, זה לא פעם לא מונע מאידאולוגיה של שנאה, אלא מחוסר אונים של אדם פשוט שנקלע לסיטואציה לא פשוטה, שאין לה קשר עם הסכסוך שבשמו הוא לכאורה פועל.
כי הסרט הזה להמשיך לקרוא 
איזה מזל שארז תדמור גם להמשיך לקרוא 
איתן 