איש ללא הגיון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Irrational Man)

פנס כיס. זה כל הסרט. בחיי. פנס כיס קטן. באחת הסצינות בסרט הפרופסור, גיבור הסרט, זוכה בפרס עבור התלמידה שלו: פנס כיס. והפנס הקטן הזה, הזניח הזה, יהיה האלמנט שיכריע בסוף את הסרט. ודקה אחרי זה הסרט יגמר. פוף. סוף. סרט קטן, חביב, אבל זניח.

יש לי הרבה דברים קצת מעוצבנים לומר על הסרט הזה, אבל אני אתחיל בדברים הטובים, כי בסך הכל יצאתי מחויך מהסרט הזה. כי הכל נעים כזה. מצולם באור צהוב וחם שמעביר תחושה של קיץ קליל, ובתנועה חלקה שמרפרפת על הנשמה כמו צמר גפן (דריוס חונדג'י, שצילם ארבעה מחמשת סרטיו האחרונים של וודי אלן, עושה גם כאן עבודה יפה לעין ולנפש). ואמה סטון, בתפקיד הנשי הראשי, היא כמו כמוסת אנרגיה שחסרה קצת בתסריט ובכלל בסרט עצמו. ג'ינג'ית במלוא מובן המילה, סקסית עם עיניים ירוקות גדולות שבולעות את העולם מסביבה בצמא (לא סתם היא לוהקה לתפקיד הסטודנטית), היא מהווה את המרכז הרגשי של הסרט הזה. וגם פרקר פוסי, בתפקיד הנשי השני בסרט הזה, מביאה איתה את הנסיון של שחקנית ותיקה לתפקיד של אשה שכבר ראתה כמה דברים בחיים, ועדיין רוצה לראות עוד. וגם המוסיקה קלילה ונעימה, מחברת קרעי סצינות לכדי יחידה אחת משומנת היטב שזורמת בקצב טוב.

ואז אני מגיע לשתי הבעיות הגדולות שלי עם הסרט: התסריט (שאמור להיות הצד החזק של וודי אלן), והשחקן הראשי שלו (חואקין פיניקס). כמו שבנימין טוביאס כתב בביקורתו, יש כאן עניין שחוזר אצל אלן עם "החטא ועונשו". גיבור "איש ללא הגיון" מסתבך בפרשת רצח, ומנסה לברוח מהגורל. בשתי הפעמים הקודמות שאלן טיפל בנושא הזה (בניגוד לטוביאס, ולשאר העולם, אני מעדיף את Match Point על "פשעים ועבירות קלות") הפתיע אותי איך אלן, שיש לו מוניטין של קומיקאי קליל, הוא בעצם איש שחור ופסימיסט. אבל בשני הסרטים האלו הוא טיפל בסיפור הזה בצורה רגשית מאוד. כאן הוא עושה לטעמי טעות, מכיוון שסיפור הרצח מנותק רגשית מהגיבורים. הקורבן מקרי, לא קשור בכל צורה או דרך לחייהם של מי מהמעורבים בסיפור. ולכן גם כל ההתלבטויות והשינויים שהם עוברים אינם נוגעים בהם באופן ישיר. הדיון הוא יותר אקדמי: האם הרצח ישאיר חותם בחייהם, או שאפשר פשוט להמשיך הלאה, כאילו דבר לא קרה?

וכך הכל כאילו באמת ממשיך הלאה, בצחקוקי אהבים חביבים (שמהווים הפעם עלילת משנה לעלילה הראשית, ולכן אני לא ממש מתעסק עם ה"אוף, עוד פעם אלן נדרש לסיפור אהבה של גבר מבוגר ואשה צעירה"), אבל אותו פנס קטנטן ישנה את הכל. רק שלא יהיה ממש אכפת לי. כי לדמויות לא ממש אכפת, כי מי שנרצח לא ממש מעניין אף אחד מהמשתתפים. ומכיוון שאלן הוא לא מיכאל האנקה, ומכיוון שהוא לא מתעסק בשאלה האקדמית האם הטבע האנושי אכזר מטבעו (לא תוכנית, ובטח לא סגנונית, למרות ש, צחוק הגורל, חונדג'י צילם גם סרטים למאסטר האוסטרי), משהו בסרט הזה הרגיש לא במקום.

הבעיה השניה שיש לי עם הסרט הזה היא השחקן הראשי, אבל היא נובעת מהבעיה הראשונה: במקומות לא מעטים בסרט הזה נדרש אלן לוויס-אובר, וזה די ברור שקולות המספרים האלו נחוצים כדי להשלים פערים שקיימים בתסריט ובמשחק. כי כשפיניקס אומר משהו כמו: "הרגשתי שההתלהבות חזרה אלי" – האמירה הזו נחוצה כי לא הרגשתי אותה במשחק שלו. כלי העבודה הכמעט יחיד של השחקן הוא הגוף שלו. אבל פיניקס מתהלך במשך רוב דקות הסרט בעייפות, משרך את גופו בכבדות, לא מעביר לי את ההרגשה שעובר עליו שינוי במהלך הסרט. וכשהעניינים מתחילים ללחוץ לקראת הסוף, ובהתאם הוא נלחץ, זה כבר גרם לי להרגיש שהכל פה מלאכותי, כי אם עד עכשיו הוא לא התרגש, מה קרה פתאום, עכשיו? וזו רק דוגמא אחת מני רבות. הגוף של פיניקס לא מגיב לשינויים הנדרשים, כי כל סיפור הרצח הוא קר ומרוחק, והשלמות הוויס-אובר רק מדגישות את המלאכתיות של הכל.

משונה, הסיפור הזה עם הפנס. כי אלן נתפס כאן למקריות, או גורל, או אפילו תכנון אלוהי (אלהים? אצל וודי אלן? לא יכול להיות), והסיפור עם החטא ועונשו מקבל כאן טוויסט מעניין, אבל זה מגיע מעט מדי ומאוחר מדי. ונגמר מהר מדי (בערך דקה אחרי סצינת הפנס). סרט קטן, חביב, ובלתי מזיק, הסרט הזה, אבל הו כה מפוספס. אבל לא נורא. לוודי אלן בן ה-80 כבר יש פרויקט חדש על האש לשנה הבאה (שניים בעצם. אחד לטלויזיה). תמיד נחמד לחזור לאלן קשישא, כי גם הסרטים הפחות טובים שלו שווים הרבה יותר מרוב מה שיש על המסכים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il