(שם הסרט במקור: Trumbo)
אני הייתי אמור לאהוב את הסרט הזה. הייתי אמור להזדהות עם מסריו. עם הרלוונטיות שלו לחיים שלי כאן בישראל של היום (בחיי: תחליפו את המילה "קומוניסט" בכל מקום שהיא מופיעה בסרט במילה "שמאלני", והרי לך סרט על תקופת המקארתיזם, או שמא אומר, הנתניהואיזם, החשוכה שעוברת על ישראל של 2016). הייתי אמור לראות סרט על אדם שסובל רדיפות בגלל דיעותיו בארה"ב של שנות ה-50, ולחשוב על אנשים בישראל של 2016 שסובלים רדיפות, סתימת פיות, איומים והפחדות, רק בגלל שהם לא מתיישרים עם הקו הלאומני של הממשלה השולטת (ואח"כ הם עוד מתממים ולא מבינים למה אומרים שהם אנטי דמוקרטים). הייתי אמור לחבק את הסרט הזה.
אבל אני נשאר מרוחק. לא בגלל שאני לא מזדהה עם מסריו (שדמוקרטיה היא, בעצם יסודה, נתינת זכות ביטוי חופשי גם לאופוזיציה), אלא בגלל שהסרט, פשוט, עשוי לא מספיק טוב. כתוב לא מספיק טוב.
ואולי בכלל זו לא אשמת הבימוי והמשחק. אולי זה בכלל לואי סי.קיי, בתפקיד משנה, שמאבחן את הבעיה המרכזית של הסרט: אולי הגיבור של הסרט הוא פשוט הגיבור הלא נכון. הרי בסצינה אחת בסרט פונה התסריטאי ארלן הרד (בגילומו של לואי סי.קיי) לטרמבו ואומר לו: אתה, מילותיך הן מילותיו של רדיקל, אבל אתה חי כמו אחרון הנהנתנים העשירים של אותו שלטון קפיטליסטי שכנגדו אתה יוצא. נראה אותך חי בלי כל הנוצץ-נוצץ הזה. ואולי זאת הצרה הכי גדולה שלי עם הסרט: מסביב לדלטון טרמבו, הדמות המרכזית בסרט, יש גלריה שלמה של דמויות. חלקן יקסמו לרכילאים, ליודעי דבר, ולאלו שמחבקים כל ניים-דרופינג באשר הוא. אבל החלק הכי מעניין בסרט, לטעמי, הוא לא גיבור הסרט, אלא דווקא הדמויות הסובבות את אותו. הן מפגינות יותר אמונה באידאולוגיה, יוצרות תמהיל מרוכז יותר של חיים פרטיים ואקטיביסטיות מאשר הדמות המרכזית שאמורה להוביל את הסרט, שהיא כולה פעולה ללא רגע פרטי.
מייקל סטולברג (אד ג'י רובינסון) ולואי סי.קיי (ארלן הרד). המסביב של טרמבו ב"טרמבו"
איתן 