פסטיבל ברלין 2016: האוהבים והרודן

(שם הסרט במקור: The Lovers and the Despot)

איך לקחת סיפור מרתק ולעשות ממנו סרט בינוני. טסטקייס: "האוהבים והרודן".

הסרט הזה מגיע מאנגליה, אבל הסיפור מגיע מקוריאה. הדרומית. וגם הצפונית. ואולי זאת הבעיה הראשונה של הסרט: הסיפור מדהים, אבל הדרך שבה הוא מסופר היא חיצונית, מתרשמת, ולא מפרספקטיבה קוריאנית, שבצורה טבעית היתה מכניסה לשם רגש ותבונה שאין שום דרך לקבל ממישהו שמגיע מבחוץ.

אז ככה: בשנות ה-60 היו בדרום-קוריאה במאי/מפיק קולנוע ושחקנית. הם נפגשו, התאהבו, התחתנו, אימצו ילדים, וגם עשו הרבה סרטים ביחד. הם היו מצליחים, וזכו להכרה נרחבת במדינת המוצא שלהם, וגם בחו"ל. הרודן של צפון קוריאה התחיל לקנא. למה למדינה הקומוניסטית אין סרטים כאלו? הביאו אותם אלי. אז הוא חוטף את שניהם, ומבקש מהם לעשות בשבילו סרטים.

לכאורה הוא מפגין פתיחות: לא, אתם לא חייבים לעשות סרטים עם מסר קומוניסטי. את זה יש לי מספיק. תעשו סרטים לקהל הרחב. כדי ששמה של צפון קוריאה בעולם יהפוך למפואר. והם עושים. והם מ

פסטיבל ברלין 2016: הדרך לאיסטנבול

(שם הסרט במקור: La Route d'Istanbul)

ב"חיים על פי אגפא" שם אסי דיין ז"ל בפי אחת הדמויות שלו את המשפט : "הבדידות היא מחלה". שם המחלה הרגה את אביטל דיקר. ב"דרך לאיסטנבול" אנחנו מבינים שהבדידות של אורח החיים המערבי גורמת למוות של הרבה יותר.

ראשיד בושארב הוא כבר במאי מוכר ומפורסם. הוא כבר היה מועמד לאוסקר. במאי צרפתי ממוצא צפון אפריקאי, הוא מתעסק בסרטיו במתח בין אורח החיים המערבי, לבין זה המזרחי.  ולמרות שבושארב הוא במאי מבוסס, רק סרט אחד שלו הופץ בישראל בעבר. זה היה "לונדון ריבר", סיפור צנוע על שתי נשמות (אחת אנגליה, אחד ממוצא אפריקאי) שגורלן מתאחד כאשר מתגלה שהילדה שלה והילד שלו היו בין הנעדרים כתוצאה מפיגוע טרור בלונדון. הפעם נוסע בושארב לבלגיה, ומספר על אמא ובת. ההתחלה של הסרט שגויה לטעמי – היא מראה את הבת מצלמת את עצמה ל"פייסבוק", מתוודאת על התאסלמותה. שאר הסיפור נוגע לאמא הדואגת, שמגלה שהבת לא חזרה הביתה. לאט לאט היא מגלה שהבת נסעה לסוריה להצטרף לג'יהאד. האמא, היא אירופה המבוססת, מגלה עוד ועוד פרטים שהיא לא ידעה על ביתה. דברים שאנחנו כבר בעצם יודעים, בגלל שההתחלה מגלה לנו אותם.

אירופה לא יודעת איך להתמודד עם צעירים שמחליטים יום אחד להצטרף לג'יהאד של דעאש. חבל שבושארב לא נצמד לתודעה האירופית בחלק הראשון של הסרט. ועם זאת, אי אפשר שלא

פסטיבל ברלין 2016: מוות בסאראייבו

(שם הסרט במקור: Smrt u Sarajevu)

דניס טאנוביץ'. פעם הבטחה עצומת מימדים. סרטו הראשון מ-2001 זכה באוסקר, וניצח את הפייבוריט הצרפתי מאז "אמלי". ואכן, "שטח הפקר" היה סרט חד כתער, מצחיק מאוד, וגם דוקר וארסי כהוגן. זה נכון שכולם זוכרים את "אמלי", ודי שכחו מ"שטח הפקר", אבל לטעמי האישי הסרט הזה שזכה באוסקר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מטלטל (גם לצחוק, גם לבכי, וגם למחשבה) מאשר הסוכריה החביבה שהיא "אמלי".

ומאז טאנוביץ' מנסה רק לשחזר את אותה הצלחה. היו כמה סרטים שנכשלו. היו אחרים שזכו לתשומת לב כזו או אחרת. אבל כבר 15 שנה הוא לא מצליח לשחזר את הקסם. "מוות בסאראייבו" הוא נסיון לעשות "שטח הפקר 2". קומדיה מטורפת שנוגעת גם בנושא פוליטי בצורה חותכת. גם הפעם טאנוביץ' לא מצליח לשחזר את הקסם.

צריך לומר מראש: הסיטואציה הבסיסית והדרך שבה טאנוביץ' מטפל בה אפקטיביות מאוד. מדובר ב