באמת שאני לא כל כך יודע איך לגשת אל הסרט הזה. "גרימסבי" הוא קומדיית אקשן, ואני לא ממש בעניין של אקשן. כך שחצי סרט הוא כבר די אבוד בשבילי. אני הלכתי בשביל הקומדיה, ובאופן יותר ספיציפי, הלכתי בשביל סשה ברון כהן.
האיש הזה הוא גאון בעיניי, ועכשיו, כשרובין וויליאמס עבר מהעולם, הוא בעיניי היורש שלו. פסיכי, מטורף, חסר פחד, אנרגטי מאוד, בוטה, חד מאוד, ומאוד מאוד מצחיק. אז למה יצאתי מ"גרימסבי" עם חצי חיוך אומלל על הפרצוף שלי?
סשה ברון כהן פרץ לחיינו עם "עלי ג'י" (לא ראיתי). ב"בוראט" הוא הביא את השיטה הקומית הייחודית שלו לגאונות, ולהצלחה אדירה. הסרט הבא שלו היה כשלון (ביקורתי וקופתי). עם אותו סגנון של "בוראט", אבל עם הרגשה של מחזור של שטיק, מה שנשאר היה בעצם רק גסות הרוח, ואת זה הקהל והביקורת דחו בשאט נפש. אז סשה ברון כהן הלך ועשה חישוב מסלול מחדש, והביא את הקומדיה המצוינת והמצליחה "הדיקטטור". ועכשיו סשה ברון כהן שוב חוזר, ודי ממחזר את עצמו ב"גרימסבי".
למרות שזה היה אמור להיות משהו חדש לברון-כהן הזה, כי קומדיית אקשן הוא עוד לא עשה, היתה לי הרגשה של להמשיך לקרוא ←
למרות שזה היה אמור להיות משהו חדש לברון-כהן הזה, כי קומדיית אקשן הוא עוד לא עשה, היתה לי הרגשה של להמשיך לקרוא 
איתן 