ילד נולד. הוא גר אצל הוריו בשנותיו הראשונות. שם הלב שלו. שם הבית שלו. והוא גדל. ומגיע הזמן שהוא צריך לעצב חיים משלו. לבנות בית משלו. מתי מגיע הזמן הזה שאתה נוסע "להורים", ולא "הביתה"? מתי הבית שלך הופך להיות זה שבנית במו ידיך, זה שבו המשפחה החדשה שלך גרה, והבית של ההורים, זה שגדלת בו, הופך להיות הבית של ההורים, לא הבית שלך יותר?
"ברוקלין" הוא סרט שמספר בדיוק על זה. זה סרט התבגרות שבו גיבורת הסרט עוברת מהבית של ההורים אל בית זמני שבו היא משתכנת, בדרך אל הבית שהיא בונה בעצמה (כלומר: משפחה, אהבה). והתסריט היפהפה של "ברוקלין" מעמת את הגיבורה עם השאלה הזו בדיוק: איפה הבית שלך? איפה הלב שלך? איפה המקום שצריך לומר: אני אוהבת אתכם, אבל מכאן אני ממשיכה בעצמי?
צריך להודות על האמת: "ברוקלין" הוא סרט נבון, אבל לא כזה גדול. ג'ון קראולי, הבמאי של הסרט, מתגלה כאיש קולנוע לא מעניין במיוחד. הוא אמנם מביים בצניעות, בשקט, ומסרב להיסחף אל דרמטיות גדולה מהחיים, ואני מעריך את זה, אבל יש רגעים בסרט ש להמשיך לקרוא ←
איתן 