פסטיבל ברלין 2016: כשהנשים ישנות

(שם הסרט במקור: Onna ga Nemurutoki)

אם דיויד לינץ' היה מביים את "עישון" (Smoke). ביפן.

בתפקיד הארווי קייטל: טקאשי קיטאנו.

———

זוכרים את "עישון"? סרט מאוד ניו יורקי מאמצע שנות ה-90? להיט מפתיע של הבמאי מהונג-קונג וויין וואנג. הוא עוד אסף שאריות מצילומי "עישון" לכדי עוד סרט שנקרא "מוציאים עשן" (Blue in the Face), שהיה לא רע (למי שראה את "עישון"), אבל מאז, למרות שהוא המשיך לעבוד לא מעט, וואנג די נשכח. הסרט החדש של וויין וואנג לוקח אותו עד ליפן הרחוקה, ויש לו סטייל מרשים. מבחינת צילום ועיצוב תפאורה מדובר בממתק עיניים יפהפה. אבל הסרט הזה פסיכי מדי, מסתבך בתוך עצמו, ולא ממש מגיע לשום-מקום.

ב"עישון", סופר אחד (וויליאם הרט) היה מגיע באופן קבוע אל חנות מוצרי הטבק של אוגי (הארווי קייטל). ב"כשהנשים ישנות" סופר אחד (בגילומו של אחד, הידטושי נישיג'ימה) מגיע עם אשתו אל

פסטיבל ברלין 2016: גאון

(שם הסרט במקור: Genius)

קולין פירת'! ג'וד לאו! ניקול קידמן! לורה ליני! בסרט שנקרא "גאון"! והסרט הוא…

לא מעניין.

באמת. מדובר כאן על תהליך העבודה בשנות ה-20 של המאה הקודמת על הספרים של תומס וולף. באמת. זה כמעט כל הסרט. מה זו אמנות? מה תפקידו של העורך? האם הוא עוזר ליצירת האמנות, או רק מקלקל את חזון האמן?

למי אכפת?

אני מגזים כמובן, אבל צריך לזכור שספרים, סרטים, שירים, יצירות אמנות, בד"כ, הן תגובה של האמן לחיים עצמם. לפעמים זה פוליטי, לעיתים אחרות, זה סיפור אהבה שהוא עבר, או שמישהו שהוא הכיר עבר, או איזשהו שילוב של דמויות שהוא הכיר ושנתן לו השראה. הבעיה של "גאון" היא ש