אני מבקר קולנוע. אני קצת מכיר ויודע על סרטים ישראלים שהיו ויהיו. אפילו כתבתי פוסט שסוקר את הסרטים הישראלים החדשים הבאים עלינו לטובה ב-2016. והמגיבים הוסיפו משלהם.
ואחד חמק. לפני פחות מחודש זכה סרט ישראלי חדש בשם "סופת חול" בפרס הסרט הלא אמריקאי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס. והנה הוא התקבל גם לפסטיבל ברלין החשוב. הסרט הזה עבר לגמרי מתחת לרדאר שלי, והנה הוא הפך לסרט המסקרן ביותר (ז"א, עד שיגיע הסרט של סידר. כנראה בקאן). ועכשיו אני בברלין. וראיתי את הסרט. ומה אתם יודעים – מדובר בסרט משובח.
אמנם הסיפור הוא אותו סיפור ישן נושן – סיפור אהבה אסורה. הבת הגדולה מאוהבת במישהו שאוהב אותה. אבל המשפחה לא רואה את היחסים בעין יפה.
ונוסף לזה מדובר בעוד סרט נישתי. החברה הישראלית מתפרקת למרכיביה מאז "חתונה מאוחרת". כל תפוצה מקבלת את הסרט שלה. כבר היה לנו סרט בדואי אחד ("שרקיה"). הוא היה יותר פיוטי ופחות קומוניקטיבי לקהל הרחב. עכשיו יש עוד סרט בדואי. "סופת חול" מתקשר הרבה יותר. מה שלא אומר שהוא עושה הנחות.
למעשה הסרט הזה הוא סרט חסר תקווה על מעמד האשה בחברה הבדואית.
הוא מתחיל דווקא עם האמא – זאת ש'מתחתנים עליה' – כלומר, הסרט מתחיל עם האשה הראשונה של הגבר, בעוד היא מארגנת את החתונה של בעלה עם האשה השניה. ואז להמשיך לקרוא ←
הוא מתחיל דווקא עם האמא – זאת ש'מתחתנים עליה' – כלומר, הסרט מתחיל עם האשה הראשונה של הגבר, בעוד היא מארגנת את החתונה של בעלה עם האשה השניה. ואז להמשיך לקרוא 
איתן 