יחי הקיסר!: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hail, Caesar)

הסרט הזה פתח את פסטיבל ברלין, אבל אני, איכשהו, פספסתי את ההקרנות שלו, שם, בברלין, כי הן התנגשו לי עם סרטים אחרים שרציתי לראות, ובכל מקרה, חשבתי, הסרט הזה יוצא כבר בישראל, אז אני אראה אותו כשאחזור לארץ. והנה חזרתי. והנה ראיתי.

הביקורות הראשונות ל"יחי קיסר!" עם הקרנתו בפסטיבל ברלין ויציאתו בארה"ב היו פושרות למדי. אבל כשהסרט יצא בישראל, הביקורת המקומית, בהכללה, די התלהבה. ועכשיו, כשראיתי את הסרט, אני חושב שמה שצריך לעשות, הוא לשלוח אתכם לקרוא את הביקורת שיאיר רוה כתב, כי הוא מספק את כל האבחנות הראויות והנכונות לטעמי, וכך אני לא אצטרך לחזור עליהן, אבל אז כדאי שתחזרו לכאן, כי ההבדל ביני ובין יאיר רוה בנוגע לחדש של האחים כהן הוא בשורה התחתונה. או במילים אחרות: כל מה שיאיר רוה אומר בביקורת שלו נכון, חוץ מדבר אחד: הסרט הזה פשוט לא טוב. או לא מספיק טוב.

כי לדעתי האחים כהן כתבו כאן תסריט מבריק, שפונה אל אהבת הקולנוע הקלאסי, אל בסיס אהבת הקולנוע של כולנו, וגם אם הוא הולך לשנות ה-50, לתור הזהב של הוליווד, הוא אקטואלי גם היום. "יחי הקיסר!" שואל בצורה ישירה למה אנחנו אוהבים קולנוע. מהו הטקס הזה של ללכת לאולם אחד גדול, חשוך, מלא באנשים כמוך, ולצפות באנשים זזים, רוקדים, שרים, רודפים אחרי הרעים, או מרגשים אותנו עד דמעות, והכל מצפיה משותפת בדבר הזה שנקרא סרט?

אז כן, אני מסכים שהתסריט של הסרט הזה מבריק, והשחקנים, כולם כאחד, נרתמו לעניין במסירות מרשימה (ועל כולם עולה, כמובן, השחקן הראשי ג'וש ברולין, וגם הופעת אורח קצרה ומבריקה, וכפולה, של טילדה סווינטון). הבעיה שלי עם הסרט הזה היא ש