פסטיבל חיפה 2017: מונטנה

יש משהו מאוד יפה ב"מונטנה". באמת. משהו שברור שמגיע ממקום מאוד עמוק אצל הבמאית. משהו שהוא אולי אפילו אוטוביוגרפי, לפחות בחלקו. משהו שהוא חלק מנפשה. אבל, בניגוד למצופה מיצירה שהיא חלק מנשמתה של הבמאית, ובניגוד מהמצופה מסרט ראשון של במאית (שאמורה לתת את כל כולה ליצירה), "מונטנה" נעדר את הצעקה. הסרט הזה קונה אותי דווקא בגלל השקט שלו. הצניעות שלו. ההרגשה המאוד מיידית של בית שהוא מספק לי.

תוך דקות בודדות אני מכיר את הדמויות כאן. הדוד. הדודה. הסבתא. החיוכים. הזכרונות. הסודות. הבגידות. המקומות. המאכלים. אפילו הריחות. תוך דקות בודדות לימור שמילה סוקרת את המקום הזה שהיה פעם הבית שלה. העיר עכו. האנשים של עכו. הסמטאות של עכו. המשפחה שלה, שם, בעכו. והסודות העכורים שיוצאים לאט החוצה. ובתווך – ההתלהבות של החזרה הביתה. התאהבות. לימור שמילה מאוד טובה בזה. היא גורמת לי להרגיש בבית, ואז יודעת לסחוף אותי לסיפור אהבה. להתלהבות של התאהבות. והכל בגלל ששמילה מביימת בגובה העיניים. בשקט. מספרת על כל הצדדים, הנעימים והפחות נעימים, אבל יודעת לא לצאת מגדרה. עניינית, בטוחה בעצמה, יודעת לערוך את הטקסט ואת השקט, יודעת להדריך שחקנים (ובעיקר שחקניות), והכי חשוב – יודעת לקבוע את הטון של הסרט – מרגש ומרתק, אבל גם פשוט ויומיומי. ובגלל זה מאוד קל לי להתחבר לסרט הזה.

ויש בסרט הזה סודות קשים, ומסקנה עצובה. שהרי יש כאן ילדה פגועה, והבנה שאי אפשר, פשוט אי אפשר לאהוב, לחיות, במקום קטן שחונק אותך. כדי להתקיים, לפרוש כנפיים, חייבים באמת לעזוב. לצאת מהקן. להתכחש לעבר. להתכחש לבית. הרי הרומן הזה, יפה ומרגש ככל שיהיה, אין לו באמת סיכוי. לא באמת אפשר להביא את הוליווד לעכו. הן לא חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. חייבים לעזוב.

כל היופי ב"מונטנה" הוא ההבנה של כל אלו, של כל האמיתות הקשות של החיים, אבל בלי לדפוק בראש עם פטיש, בלי בימוי גדול מהחיים. הפשטות, הכנות, האהבה כמו גם החשבון העמוק שעושה שמילה עם הבית שלה מפעם – הכל מוגש בגובה העיניים, באהבה וגם ביושר, וכזה הוא הסרט שלה – פשוט, אנושי, ולא בורח מחשבון נפש. אז נכון שיש רגעים בודדים שבהם מורגשת העובדה שמדובר בסרט ביכורים (למשל: פלאשבק אחד בודד ומיותר), אבל רוב הזמן הצילום מכיר לי את העיר עכו, מביא לי תמונות וריחות מהעיר הלא מוכרת הזו בקולנוע (שוט אחד ריגש אותי במיוחד ללא מילים: שוט המצלם את שתי האוהבות מהגב על רקע הים של עכו. ראו את התמונה למעלה), והמשחק נטורליסטי ונהדר. במיוחד צריך לציין את נעה בירון, שחקנית שלא ראיתי הרבה בעבר, וגם אם ראיתי אלו היו תפקידי אורח קטנים. כאן היא מקבלת את התפקיד הראשי, ולחלוטין נענית לחזון הפשוט והאמין של לימור שמילה – היא גם מעבירה אלי את ההתרגשות הכל כך מיוחדת שבהתאהבות, הדרך שבה אשה מאוהבת יוצאת מגדרה, אבל גם את הרצון של שמילה לשמור ששום דבר לא יהיה מוגזם. נעה בירון קיבלה הזדמנות להוביל סרט קולנוע, והיא לקוחת את ההזדמנות בשתי ידיים. אבל היא לא לבד כאן. גם נטע שפיגלמן, בתפקיד האהבה החדשה – גם היא נהדרת כאן, וגם היא אשה רגילה במצב לא רגיל, וגם היא יודעת להיות פשוטה אבל מיוחדת. וחווה אורטמן בתפקיד משנה גונבת את ההצגה כאן, רק שהיא יודעת להיות מצחיקה ומתחכמת, קצת כמו התפקיד המפורסם שלה ב"זגורי אימפריה", אבל בלי ההגזמה של אותה סדרת טלויזיה, אלא, כמו כולם וכולן כאן, וכמו כל הסרט עצמו, היא יחידה ומיוחדת, אבל גם חלק מהנוף.

סרט מקסים ומרגש, "מונטנה".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2017: מונטנה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s