אמא !: הביקורת

(שם הסרט במקור: ! Mother)

אני מאוד חצוי לגבי הסרט הזה. מצד אחד, זה סרט מאוד מרשים. פוער לסתות ברמה מאוד לא רגילה. תאהבו או לא תאהבו את הסרט הזה, דבר אחד אני יכול להבטיח לכם: לא תראו דבר כזה בקולנוע השנה. רמות הטירוף שיש בסרט הזה מדהימות, כמעט גורמות לי למחוא כפיים באולם לבמאי-תסריטאי על ההעזה, כושר ההמצאה, התעוזה, ואפילו החוצפה. סרט מדהים למדי. ואז מגיע הרגע שצריך לומר גם: הסרט הזה פשוט לא עובד.

דארן ארונופסקי. זה השם של הבמאי. כל הטירוף הזה – האמת שזה היה צפוי. זה היה אדיר ונפלא ב"ברבור שחור". גם "המבול" (Noah) היה סרט גדול מהחיים, וגם בו היה טירוף (אמונה באלהים כסוג של טירוף). ולפני כן היה "המתאבק", סרט ברוטלי אם כי יותר מיושב בדעתו, ו"המעיין", יצירה מאתגרת ומעוררת מחשבה (וכן, מטורפת, אם כי היה בה משהו הרבה יותר מעודן משאר סרטיו של ארונופסקי, גאון מטורף). אז הנה מגיע הסרט החדש, וכמו ב"ברבור שחור", גם כאן הסרט מנסה לדבר על יצירת אמנות. על ההשראה ליצירה, על ייסורי היצירה, על ההתעלות שבאהבה של ההמון ליצירה, על התהילה, ועל המחיר המאוד כבד שבהתמכרות לאהבה הזו של הקהל. לכאורה מקור היצירה היא באהבה, אבל "אמא!", כמו "ברבור שחור", פונה אל היצרים האפלים יותר של האדם, ומוצא דווקא שם את מקור היצירה.

נשמע כמו סרט מרתק. ובמידה מסוימת הוא אכן כזה. יש רק הבדל אחד מהותי בין "אמא!" לבין שאר יצירתו של ארונופסקי: בניגוד לסרטיו הקודמים, ל"אמא!" פשוט אין תסריט. יש סימון נקודות של טירוף הולך וגובר (כמו ב"מבצע סבתא", הסרט הזה מתחיל הכי מטורף שהוא יכול, ורק מגביר ככל שהוא מתקדם), אבל אין ממש דמויות, או פיתוח נראטיב. הגיבורה הראשית היא האשה. ואני לא יודע עליה כלום. היא אשה צעירה, נשואה לגבר מבוגר ממנה. אבל אין תשוקה בין הדמויות האלו בכלל. הכימיה בין ג'ניפר לורנס לבין חוויאר בארדם (שניהם מהשחקנים המעולים ביותר שיש היום בעולם, כאן נופלים קורבן לאין-תסריט) לא קיימת. האהבה שאמורה להזין את מערכת היחסים ביניהם פשוט לא נמצאת. אין סיפור רקע לדמויות האלו, איך הכירו, איפה, איך התאהבו, ובאיזו נקודה במערכת היחסים אנחנו נכנסים לחיים שלהם. ובכלל, נדמה שארונוספקי קצת מגחך על עצמו, אבל בסרט שאמור להיות רציני, הצחוק הזה רק מפריע. הרי ההערה על פער הגילאים הזה נאמרת במפורש בסרט, כך שארונופסקי מודע להרמת הגבה של הקהל בעניין הקשר הרומנטי הזה. הוא רק לא באמת עושה משהו כדי להפיג את הספק שלי כצופה באהבה שבין הדמויות האלו. ובכלל, הסרט מתרכז באשה, המוזה, הכלי שעליו משליך האמן (הגבר, הסופר) את העולם שלו, ודרכה יוצר את היצירה שלו. רק שארונופסקי צוחק גם על זה: בחלק הראשון של הסרט הסופר נושא נאום של הספד. הוא מוצא במילים פיוטיות נחמה על מוות של אדם. לקראת סוף הסרט בתוך כל הטירוף והתופת, יש גם קטע שבו ארונופסקי מלגלג על אותו קטע מתחילת הסרט. אז אם הוא בעצמו לא מתייחס ברצינות למה שהוא אומר, אז למה שאני אעשה את זה?

מה גם שאם אין באמת דמויות בסרט הזה, אז מהלכי הסרט הופכים כל כך שקופים, וכל אחד ואחד מהם הוא בעצם סימבול. סמל שקוף למסע של האמן, שאין לו תפקיד בסרט מלבד היותו סמל. הנראטיב בסרט חסר כל משקל, כי הוא לא מפותח, והדמויות בעצם לא קיימות, אז אני בעצם צופה בסוג של מניפסט סימבולי על ייסורי האמן, שמשום מה מועברים אלי ע"י הדמות הראשית הלא נכונה (המוזה נמצאת במרכז הסרט, ולא הסופר עצמו), רק שהכל בו סימנים וסמלים, לא עולם של אנשים ודמויות.

אז נכון שדארן ארנופסקי הוא במאי נפלא, וגם את הסרט המאוד בינוני הזה הוא מביים בתנופה שאי אפשר להתנגד לה. הצילום נצמד לפרצופה של ג'ניפר לורנס בצורה כמעט (או לא כמעט) אובססיבית, והסרט מתנהג כסרט אימה בחלקו הראשון, כולל הבהלות אופיינות אבל אפקטיביות לז'אנר (עד שמהר מאוד הסרט הזה, שלא היה נורמלי מלכתחילה, יוצא לגמרי מדעתו), רק שבניגוד לסרטיו הקודמים, אין כאן סיפור או דמויות שאוכל ללכת איתן למסע אל תוך הטירוף. וכך יוצא ש"אמא!" הוא סרט מטורלל ומדהים למדי, אבל גם מאוד בינוני.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il