פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ורגעי השיחה שלה עם מי שאמור להיות הבחור שלה הם הרגעים הנעימים ביותר בסרט, אבל כל בניית הסיפור מסביב לזה לוקה מאוד בחסר. נדמה שהנערה רק מסתכלת על העולם שסובב אותה, ולא ממש מבינה מה קורה שם, או שאני לא ממש מבין איך כל זה משפיע עליה. העריכה של הסרט לא בונה קצב נכון, ונדמה לרגעים שיש דילוג שרירותי על אלמנטים חשובים בסיפור, או לחלופין, יש התעכבות על דברים מיותרים (למשל: כל האפיזודה על האיש קטוע הרגליים נדמית יותר כפולקלוריסטית מאשר כזו שבאמת משאירה רושם על הגיבורה, והמצאותה בסרט מעכבת את הקצב). יש לגיבורה חברה טובה, אבל היא נראית מעט מדי בסרט, ברווחים גדולים מדי. גם הסיפור עם השכן-חבר לא מספיק מפותח, והסוכנת שמסדרת את האשרות לישראל – בפעם הראשונה שהיא נראית בסרט זה רק בסוף משפט כשהיא כבר נוסעת (היא אומרת: "כולם פתאום רוצים להיות יהודים…"). נדמה כאילו כל פיתוח הסיפור שמסביב לדמויות כאן הוא או פחות מדי או יותר מדי (סצינת ההסבר על מה יקרה בשדה התעופה, למשל, שהיא סצינה ארוכה הרבה יותר מדי) או מאוחר מדי.

והתוצאה של זה היא השיאים הדרמטיים שמגיעים לקראת הסוף, שהם לא רק מפוספסים וללא כל אפקט, אלא גם צעקניים ולא נעימים לצפייה. מכיוון שלא הייתי מעורב רגשית לכל אורך הסרט, אני בעצם מסתכל על כל זה מבחוץ, ולא חוטף את המכות האלו בעצמי, ואלו הם רגעים בהם אני מתכווץ במבוכה בכסא.

אז כן, זה סרט מרשים, אבל זהו יותר סרט אוירה, סרט על איך נראית ומרגישה אתיופיה. זה פחות סרט על איך מרגישה בחורה אתיופית, ומה קורה ליהודים באתיופיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s