אוסקר שפה זרה 2014: מקבץ ראשון

היום אחד בספטמבר. עד סוף החודש המדינות השונות אמורות להכריז על המועמדים שלהן לפרס האוסקר לסרט בשפה זרה (זו שאינה אנגלית). נדמה לי ש-2013 היא שנה מצוינת לקולנוע העולמי, ושלמועמד הישראלי (כנראה "בית לחם") תהיה מלחמה קשה השנה. מצד שני, "כחול הוא צבע חם", זוכה פרס דקל הזהב בקאן השנה, לא ייצג את צרפת. תאריך ההפצה שלו שם, בצרפת, לא עומד בקריטריונים של האקדמיה האמריקאית (והעובדה שהמפיצים לא רצו לשנות את התאריך רק מוכיחה לי שהראש שלהם בכלל במקום אחר. האוסקר, לפחות בקטגוריה הזו, פחות חשוב להם). אבל צרפת אולי תשלח סרט אחר מפסטיבל קאן, "העבר" של זוכה האוסקר האירני אסגאר פארהאדי ("פרידה"). ואני בטוח שגם למדינות בולטות אחרות (איטליה, ספרד) יש אסים בשרוול. בינתיים פורסמו כבר הבחירות של 11 מדינות. הרבה מהן נראות סתמיות. אבל לפחות שתיים מהן נראות לי חזקות במירוץ.

כבכל שנה אני מתכנן לפרסם כאן סדרה של פוסטים העוקבים אחרי הסרטים השונים שמדינות העולם שולחות לקטגוריה הזו עם פרסום הבחירות שלהן. כבכל שנה, הלינקים בשמות הסרטים מובילים לטריילרים הרלוונטיים. אז הנה המקבץ הראשון:

הרפובליקה הדומיניקנית – מי הבוס? בימוי: רוני קסטיו

זה הסרט הכי טוב שהרפובליקה הדומיניקנית מצאה? זה?

לא שזה נראה לי סרט רע במיוחד. אבל באנגלית במקום בספרדית, ועם ג'ניפר לופז או קייטי הולמס, ואיזשהו גברבר אחר מולה (נגיד, ברנדון פרייזר, או ההוא מדמדומים, הפטינסון הזה) לא הייתי מסתכל על הסרט הזה בכלל. קומדיה רומנטית מהסוג הכי נדוש וחבוט:

הוא גבר חסר דאגות. דון ז'ואן שיודע בדיוק מה לעשות כדי לזכות בנשים. והוא ציני מספיק כדי לחתוך בזמן (החוק: לעולם לא יותר מ-3 חודשים). עד ש…הוא פוגש באישה שעושה אותו דבר.

היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי לזכות בגברים. צינית מספיק כדי לחתוך בזמן (החוק: לעולם לא יותר מ-3 חודשים). הקשר ביניהם יוביל את הקודמיה הרומנטית הזו.

זה אולי סרט חביב (והטריילר מצביע על זה שהבמאי משתמש באפקט הדיבור למצלמה. לא יודע אם זה עוזר), אבל אין לו סיכוי באוסקר.

יוון – נער אוכל מזון ציפורים. בימוי: אקטורס ליגיזוס

ממבט מרחוק נדמה לי שזה סרט שנהנה להתפלש בסחי. יש גם כאלו. תיאור חייו הקשים של נער עני, ללא עבודה, ללא נערה, ללא כסף, ללא דבר לאכול. כפי ששם הסרט רומז, נחמתו היחידה בחיים היא הציפור שלו, איתה הוא חולק הכל. גם את האוכל. לפי מה שקראתי על הסרט, גם הפעם היוונים לא עושים הנחות לצופים. אפילו קראתי שיש בסרט סצינה אחת בה הוא מאונן, ואח"כ מלקק מידו את מה שיצא. עד כדי כך הוא רעב. קרן האור היחידה בסרט היא קולו המאוד ערב (כפי שניתן לראות ולשמוע בטריילר). אולי זה יהיה כרטיס הכניסה שלו לחיים יותר נוחים (אולי מישהו ירצה לשמוע אותו, לראות אותו מופיע). אבל אני לא בטוח שאני ארצה לגלות. ואני גם לא חושב שחברי האקדמיה האמריקאית ירצו.

לוקסמבורג – נקודה מתה. בימוי: כריסטוף ואגנר

גלו את הצד האפל של לוקסמבורג. זהו הטאג-ליין של הסרט הזה. לא בטוח שאני ארצה לעשות את זה. לפי הטריילר מדובר אמנם בסרט עשוי היטב, אבל גם כזה שנצמד לנוסחה שחוקה של מאות ואלפי סרטי משטרה אמריקאים: שוטר ותיק בחקירה האחרונה לפני פרישתו. התיק נוגע למותו של שוטר אחר. אל החקירה מצטרף אחיו של המנוח. החקירה תחשוף שחיתויות בחלונות הגבוהים, הסתרות, טוויסטים, וסכנות. כל מה שהתפריט של דרמת משטרה מהסוג הזה דורשת. לא משהו שנראה רע במיוחד. רק לא משהו שימשוך את תשומת הלב הבינלאומית.

נפאל – סונגאבה, ריקוד הסחלבים. בימוי: סובארנה טאפה

מצד אחד, זה אמור להיות סרט מעניין. סיפור רומן לסבי בחברה שמרנית מאוד. מצד שני, נדמה לי שהחברה המערבית כבר עברה כברת דרך מסוימת בטיפול בסוגיות אהבות חד-מיניות (לא, לא הכל מושלם. אבל אפשר לדבר על זה. גם זה משהו). לפי ראות עיני, בנפאל אי אפשר עדיין לדבר על זה, וייחודו העיקרי של הסרט הזה הוא בכך שהוא בין הראשונים שכן מעז לדבר על זה. אני לא כל כך בטוח בקשר לאיכויותיו הקולנועיות, וכתוצאה מכך, אני חושב שאין לו ממש סיכוי במפה הבינלואמית. נראה לי שזה יותר סרט חשוב מאשר סרט טוב. גיבורת הסרט שואפת להיות רקדנית, והיא מקבלת תמיכה מוראלית מחברתה הטובה ביותר. התמיכה הזו הופכת את החברות שלהן לאהבה, ובעקבותיה גיבורת הסרט מפרקת את חבילת האירוסין שכבר נחתמה עבורה ע"י משפחתה. סגנון החיים הפתוח של שתי הבנות, החוגגות את אהבתן ללא פחד, הופך להיות מסוכן עת השמרנים מתחילים לאיים על הסדר הקיים. נשמע לא רע, אבל לפי מה שאני רואה, זה קצת פרימיטיבי מבחינה קולנועית. אני מעדיף לחכות ל"כחול הוא צבע חם".

דרום קוריאה – עבריין צעיר. בימוי: יי-קואן קאנג

דרום קוריאה בשבילי היא ערס הקולנוע המקורי והמרגש של העשור האחרון. אבל נדמה לי שהפעם הם בחרו לשלוח לאוסקר דרמה מתייפחת וחסרת כל מקוריות או עניין. במרכז הסיפור נער בעייתי. אחד שננטש ע"י הוריו בגיל צעיר, והוא מנהל חיים של פשע, גנבות, שודים, וכל זאת תוך כדי שהוא מנסה לטפל בסבו החולה. ההתנגשות האחרונה שלו עם החוק שלחה אותו למוסד לעבריינים צעירים, ודווקא שם תמצא אותו אימו, שנטשה אותו אחרי שילדה אותו כשהיתה צעירה מפוחדת בת 17. האם יוכלו שתי הנשמות הפגועות האלו למצוא מזור לכאבן? לא בטוח שהייתי רוצה לדעת. לא חושב שהאקדמיה האמריקאית תתעניין בתוצאה.

מונטנגרו – אס עלה. בימוי: דראשקו דז'ורוביץ'

המדינות שהרכיבו את מה שהיה פעם יוגוסלביה ממשיכות להתעסק במלחמה שהיתה שם בשנות ה-90. הסרט הזה עוקב אחרי חייל לשעבר שבורח לאיטליה עם אחיו, אלא שאחיו פוגש פליטה מסאראיבו, והנאמנות עומדת במבחן. למרות נוכחותו של שחקן אמריקאי מפורסם (מייקל מדסן, "כלבי אשמורת"), לא נראה לי שהסרט הזה יגיע רחוק.

סרביה – מעגלים. בימוי: סרדאן גולובוביץ'

המדינות שהרכיבו את מה שהיה פעם יוגוסלביה ממשיכות להתעסק במלחמה שהיתה שם בשנות ה-90 (2). הסרט הסרבי נדמה שאפתני יותר מהסרט המונטנגרי, וזה אולי יעזור לו, מה גם שהסרט הוקרן בסאנדאנס האחרון, כך שאולי הפתעה תגיע מכאן. 3 סיפורים משתלבים בצילו של עבר כואב. העבר: בזמן המלחמה, בשנות ה-90, חייל התערב לטובת אזרח שחבריו החיילים התעללו בו. התוצאה – האזרח ניצל. החייל מת.ההווה:  15 שנים לאחר מכן, הסרט מספר את סיפוריהם של האנשים שחיים בצל אותה טראומה: אביו של המנוח עסוק בבניית כנסיה, ואחד החיילים שהשתתפו באותו אירוע שהסתיים במוות הטראגי ההוא פונה אל האב ומבקש לעזור לו; חבר של המנוח, רופא מנתח, ניצב בפני דילמה: האם לנתח חייל אחר מתוך השלושה שהיה אחראי לאותו מוות טראגי; והסיפור השלישי הוא של האזרח אותו הציל החייל המנוח, המחפש דרך להשיב טובה לאותו חייל אמיץ שבמותו הציל את חייו שלו. דרמה שנדמית עצומת רגשות, גם אם הם קבורים עמוק יותר מ-15 שנים. אולי אפגוש בסרט הזה באחד הפסטיבלים. בינתיים זהו הנציג של סרביה לאוסקר השפה הזרה השנה. אולי יש לו סיכוי.

הונגריה – היומן. בימוי: יאנוש זאץ

וכבר במקבץ הראשון אנו מגיעים אל אחד הסרטים עם הסיכוי הגבוה ביותר להתקדם לשלב הבא.

זוכה הפרס הראשון בפסטיבל קארלובי וארי השנה, הסרט ההונגרי עושה רושם של דרמה חזקה ומרשימה ביותר שעשויה לעבור הלאה, לשלב הבא. היומן משם הסרט מפרט את תלאות חייהם של שני תאומים צעירים. במהלך מלחמת העולם השניה אביהם מעניק להם את היומן, פוקד עליהם לרשום שם את כל חוויותיהם, ושולח אותם לחיות אצל הסבתא עד יעבור זעם. אבל הסבתא היא לא בדיוק אישה חמה ואוהבת. להיפך. היא קרה ואכזרית, שתיינית וקשה. התאומים בני ה-13 נחשפים אל החיים הקשים בבית (הסבתא) ובחוץ (המלחמה). והברוטליות הזו תמצא את דרכה אל חייהם של הצעירים גם אחרי שהמלחמה תסתיים. עושה רושם ש"היומן" הוא דרמה מטלטלת שתשאיר את חותמה על חברי האקדמיה האמריקאית. עם פרס מכובד ביותר כבר בכיסו, ועם נוכחותו של שחקן דני מוכר בקאסט (אולריך תומסן, מזוכה האוסקר "בעולם טוב יותר" וגם "איה" הישראלי), הסיכוי למועמדות של הונגריה השנה נדמה גבוה למדי. ואני מניח שהעובדה שכריסטיאן ברגר, בעצמו כבר מועמד לאוסקר בעבר (על "סרט לבן" של מיכאל האנקה) הוא זה שצילם את הסרט הזה תוסיף לו הרבה נקודות זכות בקרב חברי האקדמיה האמריקאית.

ונצואלה – השקט מופר. בימוי: אנדרס ולואיס רודריגז

אני לא יודע אם הסרט הזה יפרוץ את דרכו הלאה, אבל זה סרט שאני רוצה לראות. גיבורת הסרט היא אנה, צעירה הסובלת משמיעה לקויה. אביה החורג מתעלל בה מינית, ואימה אדישה. נכות השמיעה שלה גורמת לסביבתה להתייחס אליה בזלזול, ואת רוב ימיה היא מבלה מול מכונת התפירה בבית חרושת מעופש, מביאה קצת כסף לפרנסת משפחתה. כשהיא מבינה שאביה החורג עומד להתעלל גם באחיה הקטנים היא יוצאת למלחמת עולם להשמיע את קולה, למצוא את הצדק, להפוך עולמות כדי להראות שגם היא אדם, גם היא אישה שיש להתייחס אליה בכבוד. הטריילר מצביע על סרט עם דמיון, יצרים, רגשות. אם הסרט מוצלח כמו הטריילר, אז מדובר כנראה בסרט סוחף ומרגש, אבל אני לא חושב שהאקדמיה האמריקאית תקדם אותו הלאה, בעיקר מכיוון שאני לא רואה שום גוף בעל משקל תומך בו ומקדם אותו מבחינת קמפיין. מה לעשות, אוסקר זה גם אמנות יצירת הבאז.

גרמניה – חיים כפולים. בימוי: גיאורג מאס

ההפקה היא גרמנית. אבל מכל מה שקראתי על הסרט, הוא מרגיש לי יותר נורבגי.

אישה נורבגית שהיתה פרי אהבתם של חייל נאצי ואישה נורבגית עומדת במרכז הסיפור. אז, בזמן המלחמה, החייל הכובש לקח אותה חזרה אליו. אחרי המלחמה היא הצליחה לברוח ממה שהיה אז מזרח גרמניה חזרה אל אימה הנורבגית. עכשיו, אמא בעצמה, ובעצם כבר סבתא, העבר חוזר אל חייה. עבר סודי שמאיים להרוס את כל הסדר הקיים. מכל מה שראיתי וקראתי, זה נראה כדרמה מכובדת ואף אפקטיבית למדי, ואני מעריך שנוכחותה של ליב אולמן לא תזיק כאן. העדרותו של הסרט הזה מהזירה הבינלאומית עלולה קצת להזיק לו, אבל זהו אחד מאותם סרטים שעשויים להתגנב מאחור ולהפתיע.

רומניה – בן יחיד. בימוי: קאלין פטר נצר

מבחינתי זה אחד הסרטים הבטוחים למועמדות השנה. זוכה הפרס הראשון בפסטיבל ברלין השנה הוא, בנראה, דרמה עזת רגשות על אישה בגיל העמידה שעומדת בפני דילמה מוסרית קשה: האם לשחד קציני משטרה, ולשחרר את בנה מצרה, או להכריח אותו לשלם על מעשיו, ולכפר על הילדה שהוא הרג בתאונת דרכים. ראיתי בעבר סרט של קאלין פטר נצר. זה היה "מדליית כבוד" היפה והמשעשע. כאן נדמה לי שנצר עשה צעד קדימה אל הקולנוע הרציני והמצוין, והוא נתמך במשחק המצוין, ובפנים שכבר הופכות להיות מוכרות מהקולנוע הרומני של העשור האחרון.

עד כאן סקירה של 11 סרטים שכבר נשלחו לשיפוט האקדמיה האמריקאית. בין 50 ל 60 מדינות נוספות אמורות להחליט על הסרטים שייצגו אותן בתחרות האוסקר האמריקאי, והבחירות יעשו במהלך החודש הקרוב (הדד ליין הוא 1 באוקטובר). כמו כל שנה אני מתכוון לעקוב אחרי הרשימות המתעדכנות הללו כאן בבלוג (כפי שנאמר בכותרת הפוסט הזה, זהו רק מקבץ ראשון).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “אוסקר שפה זרה 2014: מקבץ ראשון

  1. About the Greek film.
    I saw it in this year Flim Festival in Rotterdam, which is the suitable platfom fo such a film.

    What the director did is , wisely, concentraring in one charachter, in order to show us what the consequences of the economic situation in Greec. The film doesn't judge his character but show his daily strugle for survival. At the end you ask your self, what would you do instead of him. It's not the best movie ever made of an earth shttering movie but it is film that make you symphtize with the main character.

    As for the mustanation secen: it less shoking than it sounds, but comes more as extra emphasize to the desperate situation of the main charachter. Nothing can help him,(spoiler)-not even his voice

  2. הרפובליקה הדומיניקנית – מצד אחד אני לא מבין את התדהמה שלך, יש להם משהו כמו בין 7-10 סרטים כל שנה, אז מאוד יכול להיות, שזה הדבר הטוב ביותר שיש להם. מצד שני, השאלה היא, האם יש בכלל סיבה להגיש סרט כזה?

    יוון – תפסתי אותה בפסטיבל חיפה האחרון, בסריטה די התלהבו ממנו, אני קצת (קצת הרבה) פחות…

    הונגריה – ראשית, לא "היומן" אלא "המחברת הגדולה", שנית יוקרן בחיפה. מבוסס על ספר מרשים מאוד, אם כי בזכות הסגנון היחודי שלו (חלקו הראשון, שעליו כמו שאני מבין מבוסס הסרט, כתוב בלי אף שם תואר).

    סרביה – היה בירושלים. לא יצירת מופת, אבל עדיין סרט ששווה לראות. סרטו הקודם של הבמאי (Klopka, יש באוזן, גם הוא שווה צפייה) לפני 6 שנים הגיעה לרשמית ה9.

    גרמניה – כן, בנורבגיה הסרט יצא כבר לפני כמעט שנה, בגרמניה הוא יוצא, רק בעוד שבועיים…

    נ.ב. לפי קצב ומדינות שכבר הגישו / מפתיחות לפהשיג זה יהיה יותר בין 65-70 מדיונות נוספות….

כתיבת תגובה