הבלוג הזה שלי הוא בלוג קטן. רק כמה מאות מבקרים בו מדי יום. אבל בהם גם אנשים מתעשיית הקולנוע. ואי-פה אי-שם מישהו מהם גם שולח לי הזמנה להקרנה. והנה אתמול נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה מטעם ההפקה להקרנת האקדמיה של "פרדייס קרוז". כנראה מעניין אותם לשמוע מה יש לי לומר. ההזמנה הזו היתה הפתעה. בראש שלי, כל סרט שלא שמעתי עליו לפני כן הוא נעלם גדול. סרט ש(סביר להניח ש)נעשה בגרושים, והוא רק מחכה שם להפתיע אותי. אבל להזמנה שנשלחה לי אתמול צורפה תמונה מהממת. תמונה של עוז זהבי, השחקן הראשי, שוכב במיטה, רק עם תחתונים לגופו, ומעליו, מרחפת בחורה. זה ניכר מהתמונה שמדובר בסרט מושקע, ולא בסרט עני.
כיוונתי את הציפיות מחדש. רק כדי להתאכזב. "פרדייס קרוז" הוא אכן סרט מושקע. טו מאץ' מושקע.
באמצע הסרט יש סצינה אחת שקטה שבה זוג, בחור ובחורה, עושים פיקניק בים. רק שני אנשים, ומדורה, לבד. סצינה אחת שקטה בסרט רועש, רועש מדי. והסצינה הזו היא מהות הסרט להבנתי. עוז זהבי פוצח שם במונולוג שהוא הסאבטקסט של הסרט כולו. הוא אומר משהו כמו: אני בחור ישראלי צעיר, ואני רוצה לעשות את כל הדברים שבחור צעיר נורמלי שחי במדינה נורמלית עושה (הנורמליות האידאית הזו מיוצגת כאן ע"י הבחורה הצרפתייה שמקשיבה לו) : אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לעשן, לזיין. אבל אני כלוא בתוך המדינה הלא נורמלית הזו. בתוך הסכסוך הישראלי פלסטיני הבלתי נגמר הזה. בתוך מורשת הקרב המזוינת הזו שמנחילים לנו מילדות. בתוך הנראטיב הקורבני של השואה שאנו יונקים עם חלב האם. אני רוצה להשתחרר מאבן הריחיים הזו. ואכן זהו החלק בסרט שהוא בריחה מההמולה המשוגעת. סרטון קצר בפני עצמו. מעין סשן זיונים קצר על חוף הים.
מסע אל הפסיכוזה הישראלית. "פרדייס קרוז"
אבל מתן גוגנהיים הבמאי מנסה לבחון את הפסיכוזה של המדינה הזו, מדינת ישראל, בעזרת סגנון בימויי אגרסיבי במיוחד שמנסה לחקות את המאסטר הגדול, דיויד לינץ'. ודיויד לינץ' יש רק אחד. מהתחלה תוקף גוגנהיים את האוזן והעין בטריקים בימויים: זויות צילום עקומות, מוסיקה נוכחת מאוד, נראטיב שבור, בניית (סוג של) כתב חידה רק כדי לפתור אותו בשליש האחרון של הסרט אחרי שהסרט חוזר אל עצמו בסוג של לופ (זכרונות מ"כביש אבוד" ומ"מלהולנד דרייב"). אבל מהר מאוד נגמרים לגוגנהיים הרעיונות, ורוב הסרט הוא חזרה שוב ושוב על אותם טריקים שהופכים לשטיקים. המעבר בין סצינות דרך סאונד רועם של יריות חוזר הרבה יותר מדי פעמים. החתירה להפתעה הגדולה בסוף שבעצם צפויה למין הרגע הראשון. החוכמה הגדולה שבהקבלה בין Shoot – לצלם לבין Shoot – לירות היא חוכמה משומשת. חוסר היכולת של גוגנהיים לנווט את הדרמה בין רגעים של שיא לרגעים של רוגע (אותה סצינת סקס עדינה ומרחפת היתה יכולה להיות נפלאה אם היא לא היתה טובעת בתוך ים של סרט אגרסיבי ואף ברוטלי למדי).
החלק האחרון, פתרון כתב החידה, הוא חיוני לסרט. להבנתי זהו המקום שבו מבכה גוגנהיים את הטרגדיה של מדינת ישראל. את חוסר היכולת שלנו להשתחרר מהתסביכים שלנו. אבל לינץ' מרשה לעצמו להישאר חידתי. לא לסגור את חוטי הנראטיב. להשאיר הרבה מחשבה לצופה. גוגנהיים מושך את הרגע הרבה יותר מדי, ולא משאיר לצופה האינטלגנטי דבר. הוא מאכיל אותו בכפית בכל פרט מידע. אפשר היה להשאיר משהו לדמיון. לא חייבים לפתור כל שאלה ושאלה.
ארי פולמן עשה לפני עשור סרט על הרצון להשתחרר מכבלי העבר כדי להתקדם אל העתיד. מאוד אהבתי את Made in Israel שלו. היה שם הרבה הומור. "פרדייס קרוז" נטול הומור בצורה כרונית ממש.
"פרדייס קרוז" הוא לא טוטאל לוס. גיליתי בו במאי עם חשיבה סגנונית מעניינת, גם אם בוסרית מאוד. לא נראה לי שזהו הסרט שישאיר חותם על פרסי האופיר, או בכלל. אבל כן הייתי מתעניין לדעת מהו הפרויקט הבא של הגוגנהיים הזה.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 
ראיתי אתמול את הסרט בהקרנות האקדמיה- הסרט מרהיב ומהפנט ומרשים ביותר ושונה מאוד מכול שאר הסרטים שראיתי בהקרנות האקדמיה השנה, יש לו ייחוד אנרגיה ותנופה קולנועית כה חזקים
שנדיר למצוא במקומותינו.