רדיקל: ביקורת בכאילו לסרט בכאילו

אז בסופ"ש האחרון עולה על המסכים בסינמטק תל אביב משהו שמתחזה לסרט שנקרא "רדיקל". ראיתי אותו בשנה שעברה, כחלק מהקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע לשנת 2014. עכשיו הוא זוחל למסכים. עוד מעט הוא יזחל חזרה לאנונימיות.

חבל לבזבז הרבה מילים על הסרט הזה. אז בקצרה: כמה ש"השוטר" של נדב לפיד עצבן אותי, הוא יצירת מופת ליד הסרט הזה.

זוהי הפקה שניה של בית הספר למשחק מול מצלמה ע"ש אימפרו. אני לא ממש מבין מה זה לימוד משחק מול מצלמה. מצפיה בסרט הזה (ובסרטם הכושל הקודם, "לאן נעלם משה איבגי?") אני רק יכול לשער שמדובר בעיקר בלימודים של איך למקסם את היופי הויזואלי. לא איך לשחק דמות, לא להבין אותה, לא להפנים את המניעים שלה, לא להבין את התסריט. אלא איך להיראות יפה בעין המצלמה.

אז לא משנה שהתסריט הוא מעין שירבוט דומה לאותו "השוטר" (גם כאן מדובר במעין תא טרור חברתי, וגם כאן מדובר בסרט שמחולק לשניים). שום דמות לא אמינה כאן, כי הסרט מתעסק רק באיך להאיר את כולם הכי יפה (בעיקר: הכי חזק. אפילו בטלנובלות לא מאירים ככה), איך לאפר את כולם הכי בולט, כדי שהכל יהיה יפה לעין. יפה, אבל עקר. לא אמין. מיותר. מטופש. לא פלא שחלק גדול מהרפליקות נאמר אוף-סקרין (גם העורך הרגיש בזיוף), ולא פלא שהסרט מוצף במוסיקה (נוספה כנראה בתהליך העריכה כדי ללחוץ על הרגש בכל הכוח. אבל כשאין בעצם עם מי ללכת, אין דמויות, אין שחקנים, אין צילום, אין כשרון קולנועי בסרט, אז אין שום רגש בסרט).

סרט מיותר, זניח, ורע במיוחד, "רדיקל".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il