האויבת שלי השותפה שלי: ואולי בכל זאת, שלום

שלשום התכסחתי כאן על סרט (שהוא לא בדיוק סרט) שמוקרן החודש בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. והנה עוד סרט אחד שיוקרן החודש בסינמטק תל אביב (וגם בירושלים). סרט דוקומנטרי של דוקי דרור ושל חן שלח. וזה כבר סרט הרבה יותר מומלץ.

ואחרי שהזכרתי את "תרשום, אני ערבי" בסיכום השנה שלי, הנה מגיע עוד סרט שבוחן את סיכוי או חוסר הסיכוי בדו-קיום שלנו ושל הפלסטינאים על פיסת האדמה הקטנה הזאת שנקראת ישראל/ פלסטין.

ובניגוד לסרט (הנפלא) של אבתיסאם מר'ענה, דוקי דרור וחן שלח יורדים מהשמיים לאדמה. מעיסוק באחד מגדולי האומה (הפלסטינית) לעיסוק באנשים הפשוטים. בי. בכם. וזה לא אומר שהסרט של דרור את שלח פשטני או נחות. הבימוי כאן בוחר במודע בגישה קלילה, כך שהוא מראש יוצר סרט שהוא פחות "חשוב", אבל זה לא אומר ש"האויבת שלי, השותפה שלי" הוא סרט לא רציני. יש בסרט הזה הרבה קסם וחיוכים, אבל המציאות הזו שלנו מספקת ליוצרים כאן אינספור הזדמנויות להציב מכשולים (מילה שאחת משתי גיבורות הסרט מתקשה להגות, אגב) לגיבורות. הם מנצלים רק חלק מהן, אבל זה חלק מאסטרטגיית הבימוי כאן: לשמור את הכל קליל ונגיש. והאסטרטגיה הזו משתלמת. כי הומור הוא הדרך הקלה ביותר אל ליבו של הצופה. במיוחד אם הוא הומור אפקטיבי, מצחיק. וכך בחלק השני של הסרט, כשאנחנו כבר לגמרי נמצאים בתוך הסיפור, לגמרי עם הדמויות, אז מגיעים הקשיים. והמסע הרגשי שלנו עם הגיבורות הופך עמוק יותר. ההבנה שלנו את המצב הכמעט בלתי אפשרי שבהם נמצאים החיים שלנו (שלנו = של היהודים והערבים) כאן על פיסת האדמה הקטנה הזו הופכת אמיתית מאוד, מוחשית.

my enemy my partnerבהחלטת בימוי יפה שתי הגיבורות של הסרט מובילות אותנו אל תוך הסיפור. שתיהן, כל אחת בתורה, לוקחת פיקוד על נקודת המבט. בהתחלת הסרט נשמע קולה של היהודיה בוויס-אובר. אחרי כמה דקות הערביה מספרת את הצד שלה. הקצב של הסרט מדוד, והוא מתקדם קדימה בחלקו בעזרת הצד הישראלי של הסיפור (בעזרת קולה של הישראלית) ובחלקו ע"י הצד השני (בעזרת קולה של הפלסטינית). הבעיות שלנו, הקלקולים בדו-הקיום, וגם ההצלחות שלנו, תלויים בשני הצדדים. אין  צד אשם יותר ואשם פחות. אחראי יותר ואחראי פחות. צודק יותר וצודק פחות.

שתי נשים מובילות את הסיפור. ושאלות של נשים בעולם של גברים עולות כאן. זו לא רק בעיה של החברה הפלסטינית (הנחשבת סגורה ושמרנית). גם החברה הישראלית, שנחשבת פתוחה יותר, גם היא סובלת מדעות קדומות ביחס לנשים. ודרך הקשר הנבנה בין שתי הנשים השונות האלו, דרך הקשיים שלהן, מול הגברים, ומול הנסיבות של החיים בדבר הזה שנקרא "המזרח התיכון" – דרך כל זה עולה תקווה שאולי בכל זאת זה אפשרי. אולי בכל זאת אפשר לבנות כאן איזשהו סוג של חיים נורמלים. חיים של שיתוף. חיים ביחד. בשלום. לא בלי ויכוחים, לא בלי חילוקי דיעות, אבל זה גם מאוד יפה לראות שאת המשבר הגדול ביותר שתי הנשים האלו פותרות בדרך היחידה שאפשר לפתור משבר – בדו-שיח ישיר, כן, אמיתי, שמלבן את כל הבעיות, שמעלה את כל האמיתות, גם אם הן לא נעימות לאוזן, אבל כשמדברים פנים אל פנים (ולא בטלפון או בסקייפ או בכל דרך אחרת שלכאורה מכסה על המרחק, אבל בעצם רק מגדילה אותו) אז הבעיות, גם הגדולות שבהן, נפתרות.

"האויבת שלי השותפה שלי" הוא סרט יפה שנוטע תקווה. וגם בלי זה – זה פשוט סרט יפה ונעים עם שתי גיבורות חביבות שמאוד כיף ואפילו מרגש לעיתים לבלות איתן שעה. ואח"כ, כשיוצאים לרחוב, אולי אפשר להסתכל על הדברים קצת אחרת. אולי בכל זאת יהיה פה משהו פעם. שלום?

"האויבת שלי השותפה שלי" מוקרן החודש מספר פעמים בסינמטקים. חפשו אותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

כתיבת תגובה