קמטי צחוק: הביקורת

ליוצרים של הסרט הזה יש כוונות טובות. ולב חם ואנושי, ואפילו חשיבה מעניינת על החיים. אבל בצער אני נאלץ להודות: במקרה הטוב, "קמטי צחוק" הוא דרמת טלויזיה סבירה. במקרה הפחות טוב – זה סרט קולנוע חובבני.

נתחיל מהטוב: למרות שלפחות בהתחלה הוא מהווה סוג של וריאציה על "חיותה וברל" (עם אותו שחקן, יוסף כרמון, ועם שתי סצינות זהות כמעט), "קמטי צחוק" יוצא מתוך תיאור הזקנה, והחיים בכלל, ומנסה להזליף לתוכם קצת קסם. קצת צחוק. קצת טעם. כי רק כך אפשר לנהל חיים. רעיון יפה. והתסריט לוקח את הבסיס של אותו "חיותה וברל" ומוסיף כמה וכמה טוויסטים מעניינים, עם עריכה ששומרת על קצב טוב בין כמה חוטי סיפורים של כמה דמויות המקיפות את שני המבוגרים האלו.

אבל

הדרכת השחקנים וכתיבת הדיאלוגים לוקה בחסר. מאוד בחסר.

אומרים ש Acting is Re-Acting. כלומר, שחקן טוב לא צריך באמת להתאמץ. הוא צריך להקשיב לשחקן שמולו, ואז להגיב. להגיש את הטקסט שנכתב, אבל להשתמש באינטונציה ובתנועות גוף שיגרמו לי להאמין שהסיטואציה טבעית לחלוטין, והדבר הזה שהוא עושה עכשיו הוא לא לדקלם את הטקסט שהתסריטאי כתב, אלא באמת להגיב לאדם שמולו בסיטואציה נתונה.

אין דבר מזה ב"קמטי צחוק". בסרט הזה כל שחקן אומר את הטקסט שלו, מנסה להיות הכי טוב בזה, אבל הוא כאילו מבודד מהסביבה. כל אחד מדבר עם עצמו, לא עם הפרטנר שלו לסצינה. כמעט אף סצינה בסרט לא עוברת אלי, באולם, כריאליסטית. אין קשר מינימלי בין הדמויות על המסך. לא בין הנכדה הדואגת לבין הסבתא והסבא (ובכלל, כותב הדיאלוגים חטא כאן בשימת שפה צעירה ו'מגניבה' בפי הצעירים, ושפה יותר מכובדת ויציגה בפי המבוגרים. הם לא חיים באותו עולם, לא נפגשים, הצעירים והמבוגרים בסרט הזה), ואפילו לא בין המבוגרים לבין עצמם (בסצינה על הספסלים שבה הגבר אומר לאשתו שהוא מבקש לארגן התאבדות משותפת, הם ישובים גב אל גב, משחקים כל אחד לעצמו, ולא ביחד).

מה שיוצא מזה הוא סרט שמהר מאוד מאבד אותי, הצופה. אף סצינה בסרט הזה לא אמינה, לא עוברת כסיטואציה שהיתה יכולה להתקיים במציאות. אנשים לא מדברים ככה במציאות. לא אחד עם השני, ולא בכלל.

ועם זאת, משהו בכוונה הנקייה של היוצרים עובר בכל זאת. יכול להיות שבטלויזיה זה עוד היה עובר. זה היה נבלע במימדים הקטנים ממילא של חווית הצפיה. על מסך גדול זה חשוף לכל. וזה צורם מאוד.

סרט עם כוונות טובות, אבל עם בעיות גדולות מאוד, "קמטי צחוק".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il