פרסי אופיר 2012: רוק בקסבה

אם לומר את האמת, באתי מראש סקפטי לסרט הזה. סרט מלחמה ישראלי בכיכובם של יון תומרקין ואנחל בונאני – זה נשמע לא רציני. יותר מזה – חששתי לזילות של חיי אדם דרך סרט פופי וקליל על מלחמה.

אז זילות אין. אבל זה באמת סרט לא רציני, והוא לא מחזיק מים.

בהקרנה שהייתי בה הייתה תקלה טכנית קלה. בערך דקה אחרי שהסרט התחיל, הוא נפסק. איזשהו כפתור בחדר ההקרנה כנראה נלחץ בטעות. מישהו שהיה מאחורי הפטיר את ההלצה הרגילה: "זה היה סרט קצר…", ובת זוגו ענתה לו: "טוב, במאי הסרט הגיע מעולם הפרסומות". מיד אח"כ ההקרנה התחילה שוב מהתחלה, ללא תקלות. ומתברר שאכן מדובר בסרט פרסומת באורך 89 דקות.

"רוק בקסבה" הוא סרט שקודם כל מתרכז בלהיראות ולהישמע טוב. מכאן גם בחירת השחקנים שהזכרתי בתחילת הפוסט. ומכאן גם הקפדה על צילום משויף ומיופיף, ועל מוסיקה פופית קליטה (שלוימ'לה ארצי פותח את הסרט, ולמעשה נדמה כאילו גל אוחובסקי היה העורך המוסיקלי של הפרויקט הזה). ובכלל, עריכת פס הקול היא הדבר הכי טוב בסרט, לטעמי. "רוק בקסבה" הוא סרט שאני, כקהל, יכול לעצום את העיניים באולם, ולדעת לבד מתי המתח  עולה, מתי מתרחש משהו, ומתי נרגע. הכל בעבודת פס הקול. הבעיה היא בתסריט הרזה, ובעבודת השחקנים החלשה.

יון תומרקין ואנחל בונני. "רוק בקסבה". הו, הדרמה.

"רוק בקסבה" הוא סרט על חיילים בסיטואציה מסוימת. אבל אין חיילים. יש ייצוג של חיילים. אין דמויות. יש קרטונים מדברים. מדובר בסרט שטוח שמרשים מאוד הפקתית, אבל אין בו ירידה לדקויות אנושיות. עובר חצי סרט עד שמגיעה השיחה הצפויה על החברה שמחכה בבית ועל הרקע האישי, אבל זה קצר, שטוח, לא אמין, ולא נותן את העומק הדרש להכרת הדמויות (איזה הבדל בין "רוק בקסבה" לבין זה. שמים וארץ). ולא סתם עולה השוואה לסרט ההוא. גם שם וגם כאן יש קבוצה של חיילים שתקועה במשך סרט שלם במקום אחד. אבל בעוד שסידר יצר סרט מחריד על קבוצה של אנשים שמחזיקה מוצב בלי הגיון מדיני או מבצעי, כי ככה המדינה אמרה, ולמרות שהסרט ההוא סטטי, הוא כל הזמן חופר פנימה, יריב הורוביץ יצר סרט שעומד במקום, ללא התפתחות. קבוצה של חיילים על גג במשך כמעט 80 דקות. אין ממש היכרות עם הדמויות, ואז גם לא כל כך אכפת לי מהאקשן שיש, או מהעימותים עם המשפחה הערבית, או אפילו מהשחרורים הרגעיים שמגיעים (אנחל בונני לוקח את יום תומרקין לים כדי לצעוק : "ערפאת על הזין שלי!". יופי. מה עוד?).

יש גם כמה סצינות היסטריות נורא, שאמורות להיות הרגעים המרגשים, אבל מכיוון שהתסריט שטחי, והשחקנים לא ממש מוסיפים איזשהי תובנה משלהם על הדמות שהם מגלמים – מה שנשאר הוא בעיקר כמה סצינות מביכות ממש (כמו הסצינה עם ולדימיר פלדמן. שחקן שאני מאוד אוהב, שעושה כאן סצינה רגשית מאוד, שבהינתן הקונטקסט הנכון היתה יכולה לעבוד. כאן היא בעיקר צעקנית). ובצד הסצינות האלו – יש סרט שנראה טוב, נשמע טוב, אבל לא מעניין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s