זה לא היה בתכנון המקורי שלי לראות את הסרט הזה. "בורגמן", נציג הולנד לאוסקרים השנה, היה אמור להיות מוקרן היום. אבל הזיזו אותו. אני עוד אתפוס אותו בהמשך השבוע (מה שיגרום לי להפסיד סרט צ'כי שדווקא רציתי לראות. נו שוין. כמו שאמר מיק ג'אגר: You can't always get what you want). בינתיים הייתי צריך למלא את הזמן בין הקרנת הצהרים המצוינת של "של" לבין הקרנות הערב (בקריגר. מרחק 5 דקות נסיעה ממרכז הפסטיבל). אז מצאתי סרט שהיה בשורט ליסט שהכנתי לעצמי כשתוכניית הפסטיבל התפרסמה, לפני שניפיתי סרטים שונים מסיבות שונות.
"דרכון לאלג'יריה" הוא סרט על משבר זהות. על החברים הצרפתים ממוצא אלג'יראי שכבר נולדו וגדלו בצרפת, וכבר אינם מכירים את השפה והמנהגים של הוריהם. אחד כזה, גיבור הסרט, נדרש לחזור אל אלג'יריה. אביו זקן וחולה, והבית של אביו באלג'יריה עומד לפני הריסה. השלטונות מבקשים לבצע פרויקט כלכלי גדול המחייב פינוי של הכפריים, והם משלמים גרושים לתושבים בעד התפנות. הבן הצרפתי של האב האלג'יראי מגיע לכפר של אביו כדי לנסות למנוע את רוע הגזירה. שם הוא נתקל בתרבות זרה, אחרת. והוא גם מאבד את מסמכיו, מה שגורם להסתבכות עם השלטונות ולהרפתקאות שונות ומשונות.
אני מתאר לעצמי שאם לא הייתי אשכנזי יליד תל אביב, אלא מרוקאי או טריפוליטאי הייתי מתרגש יותר מהסרט הזה.אולי מישהו שיותר קרוב לתרבות הנחגגת בסרט הזה יזהה כאן דקויות שנעלמו מעיניי. מהמקום שבו אני קורא את הסרט הוא אמנם לא רע, ואפילו חביב למדי, אבל הוא דרמטי מדי בכדי להיות קומדיה, והוא קומי מדי בכדי להיות דרמה. וכך הסרט הזה נופל בין הכסאות. אין לו את האיזון. הוא חביב, נעים, וזורם. הוא מעניין וגם משעשע לפרקים. אבל הוא לא ריגש אותי אפילו לשניה. ולקראת הסוף, כשהבמאי מנסה ללחוץ בכוח על בלוטת הדמעות, הוא אפילו גרם לי לנוע באי נוחות בכיסא.
בתפקיד משנה בסרט מופיע ג'אמל דבוזה, קומיקאי ידוע בצרפת (שאמור להיות מוכר גם לקהל בארץ. הוא הופיע גם ב"אמלי").
ג'אמל דבוזה (משמאל) ב"דרכון לאלג'יריה"
איתן 