פסטיבל ירושלים 2015: המלצות, אזהרות, וסרטים שמסקרנים אותי

בעוד יומיים נפתח בירושלים פסטיבל הסרטים השנתי. ואחרי הפסטיבל בשנה שעברה, שעבר עלינו בצל הטילים של "צוק איתן", ונוהל באומץ ובנחישות ע"י נעה רגב, מגיע השנה הפסטיבל עם מבחר סרטים מרתק, וגם עם מחלוקות שנתיות, שמנוהלות גם השנה בתבונה ע"י המנהלת שלו, ועם הרגשת חגיגיות באויר.

אני, שמגיע לירושלים בגלל הסרטים, ופחות בשביל המינגלינג עם אנשי התעשיה, העפתי מבט על רשימת הסרטים המוקרנים השנה בפסטיבל ואמרתי מצד אחד: פששש…, חלק מהסרטים המוקרנים כאן הם מהמסקרנים ביותר שיש למבחר הקולנוע הבינלאומי של  2015 להציע, ומצד שני הרגשתי קצת אכזבה, כי מעט מדי מהסרטים האלו מגיעים לכאן. אבל, אני משער לעצמי שצריך להשאיר משהו גם לפסטיבל בחיפה…

אז בואו נדבר על הסרטים. ראשית על אלו שכבר ראיתי. התחרות הישראלית מורכבת השנה מ-6 סרטים בלבד. רק לאחד מהם יש פרופיל תקשורתי גבוה, והוא גם הטוב מכולם: אל תחמיצו את הקרנת הבכורה של "ארץ פצועה", סרטו החדש של ארז תדמור. שם הסרט, אמנם, לא מפתה, אבל אל תוך הסיטואציה הבסיסית, של מחבל מתאבד שאיכשהו שורד פיגוע ומאושפז בבית חולים לצד האנשים אותם פצע, מהל תדמור הערות חכמות על המוגלה הזאת של הגזענות שלנו שיוצאת החוצה בלי לגרד הרבה, ועל המצב העצוב שלנו כמדינה מושחתת שמסריחה מהראש. והכל בסגנון בימוי שקט ובטוח, בלי להתלהם, ובעזרת עריכה מופלאה ממש של עינת גלזר זרחין, שיודעת לשלוט בקצב בצורה מרשימה. רועי אסף אדיר בתפקיד הראשי (הוא עוד ייקח את פרס אופיר על הסרט הזה. ואני מזכיר לכם שלפני שנתיים, מכרם ח'ורי לקח את פרס האופיר על תפקידו בסרט הקודם של תדמור, "הבן של אלהים"). גם דביר בנדק מצוין כאן (יקבל לפחות מועמדות), אייל רוזלס אדיר בתפקיד משנה עצור ומאופק, וכל קאסט השחקנים משלים כאן דרמה משובחת (גם מכרם ח'ורי כאן, בהופעת אורח קצרה). את הפוסט המלא על הסרט אני אפרסם במהלך הפסטיבל, אבל בינתיים, אל תחמיצו בפסטיבל ירושלים את אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנה.

מתוך 6 הסרטים הישראלים בתחרות, ראיתי כבר ארבעה: את "ארץ פצועה" הנהדר, את "האיש שבקיר" המרשים (את הפוסט עליו כבר פרסמתי כאן. גם הוא מומלץ), את "נדיה שם זמני", בכורת הבימוי של טובה אשר (שהוא בו בזמן סרט מרשים מאוד, ומאכזב מאוד), ואת "חתונה מנייר" (סרט לא טוב בעיניי, אבל מורן רוזנבלט מצוינת). שני הסרטים האחרים בתחרות הם "ג'רוזלם" של האחים פז (שהוא הסרט שיוקרן אחרון בתחרות האקדמיה, בסוף יולי, ולכן עוד לא ראיתי אותו). אני מאוד חושש מהסרט הזה. את "פובדיליה" סרטם הקודם של האחים פז, מאוד אהבתי. הרגשתי שיש בו קולנוע מרענן הלוקח נושאים נדושים ומעביר אותם בבלנדר פופי מבלי לרדד את הדיון. סדרת הטלויזיה שיצרו האחים פז ל"הוט", "מתים לרגע", גם היא לא רעה בעיניי, אם כי ניכר בה רצון להיות מיין-סטרים בכל מחיר. והסרט החדש הוא בעיניי נסיון לעשות את "כלבת" מחדש. סרט ז'אנר שלפי הטריילר נראה לי די צעקני ולא ממש אפקטיבי. אני אראה את הסרט הזה, אבל אני אגש אליו בחשש.

ויש עוד סרט ישראלי אחד. משהו שנמצא בכל הפרסומים הכתובים של הפסטיבל (בפרינט), אבל נעדר מאתר האינטרנט שלו. הסלוט שלו נותר ריק משיבוץ, כך שאולי יתלבטו עד הרגע האחרון אם לשבץ אותו, אבל אני אומר: זה ממש לא חשוב. ראיתי את "למה עזבתני". סבלתי מכל שניה. לכשהוא יוקרן בהקרנה פומבית כלשהי, אני גם אסביר בדיוק למה. בינתיים, רק שימו לכם תזכורת במגירה קטנה במוח – אם אתם רואים את המילים "למה עזבתני" בתכניה – לא מומלץ לטעמי.

מתוך התכנית הבינלאומית של הפסטיבל ראיתי בינתיים רק 3 סרטים. "יומנה של נערה מתבגרת" הוא סרט שאכזב אותי מאוד. הסרט הזה מדובר מאוד בעולם, וזוכה בלא מעט פרסים, אבל מה שאני לקחתי ממנו הוא שבחורה בת 15 חושבת רק על סקס. כל הזמן. וזה שטחי. מאוד שטחי.

אבל שני הסרטים האחרים שראיתי מתוך היצע הפסטיבל יפים מאוד ומומלצים:

"נערה הולכת הביתה לבד בלילה" הוא, חד וחלק, אחד הסרטים הכי טובים לטעמי שראיתי השנה.

אבל צריך לכוון ציפיות: לכאורה זה סרט על ערפדית. אבל ההבהלות שלו מינוריות עד כמעט לא קיימות. יש בו אולי שתיים או שלוש סצינות שיוצרות את האפקט הדרוש מסרטים שכאלו. וזהו אולי גם אלמנט האכזבה של חברי הבלוגרים. אבל אני ראיתי בו סרט אוירה מרתק, השואב מג'רמוש המוקדם, ומסרטים אילמים, ומהוליווד הקלאסית, ומסרטי ארט-האוס אירופים. והכל בסרט שחור לבן דובר פרסית. חוויה קולנועית לא סטנדרטית, שמי שידע להסתנכרן למוזרות שלה יקבל את אחד מרגעי הקולנוע היפים של השנה לטעמי.

וגם "ילדה בוערת" (Magical Girl). סרט שצבר כמה מועמדויות בטקס פרסי הגויה האחרון של האקדמיה הספרדית, והוא אכן מרשים מאוד. כשיצאתי מההקרנה של הסרט הזה אמרתי: זה סרט יפה מאוד, אבל לא הבנתי אותו. וצריך להיות מדויקים: זה לא שלא הבנתי אותו. אבל כל הטוויסטים שבו לוקחים אותי למקום שאני לא כל כך מבין. כל הזמן ניסיתי לנחש מה תהיה ההפתעה הבאה, וכל הזמן לא ממש הבנתי את הנחת היסוד של הסרט. מה הוא רוצה להגיד. עם זאת, זה לא מפריע להנות מסרט אינטלגנטי, שמבוים בקצב איטי ומדוד, ויש בו עניין לכל אורכו, ומתח, ורגש. קרלוס ורמוט הוא במאי שיהיה מעניין לעקוב אחריו בעתיד. בינתיים מומלץ לצפות ב"ילדה בוערת".

ועכשיו, רפרוף על התכניה, ועל הסרטים שעוד לא ראיתי ומסקרנים אותי:

"ויקטוריה" – הזוכה הטרי בפרסי האקדמיה הגרמנית לקולנוע. זה הסרט שהכי מסקרן אותי בפסטיבל. סביבו בניתי את כל הלו"ז שלי. סרט אנרגטי של שעתיים וחצי כולו בשוט אחד. כל מה שקראתי על הסרט הזה (וכמובן, כל הפרסים שהורעפו עליו) גורמים לי לחשוב שלא מדובר במניירה של במאי, אלא בסרט אפקטיבי ומרתק. ובכלל, הבמאי הזה הוא גם שחקן (הוא הופיע גם ב Run לולה Run של במאי אנרגטי אחר, טום טיקוור), אז לא מדובר רק במישהו שמתרכז בסגנון, אלא גם בסיפור ובדיוק של שחקנים. הולך להיות מעניין.

"בלי לומר מילה" – את הפרויקט הדוקומנטרי הזה פגשתי לפני שנה בפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הבינלאומי שהתקיים בתל אביב (תחת השם "מוסא"). מה שראיתי אז, כשהסרט עדיין לא היה גמור, היה מרגש מאוד, ופוקח עיניים. יש בפרויקט הזה שאלות על חינוך לחוסר סובלנות שהילדים סופגים בבית, מול המציאות שבה ילד זר שלומד איתם בבית הספר הוא בעצם אדם כמוני וכמוך. ה"כן, אבל הוא לא ישראלי ו/או יהודי", מול "אבל זה מוסא…". זאת אמורה להיות תעודה מרתקת על הדרך שבה ילדים חווים את המציאות הישראלית הלא פשוטה.

"אביר הגביעים" – טרנס מאליק חוזר. אני מניח שאצטרך לקחת טונות של סבלנות לסרט הזה, אבל אל הסגנון המהורהר שלו הפעם הבנתי שמצטרפת מעין מוזיקת טכנו, או לפחות תרבות טכנו. הרהור קיומי של כוכב הוליוודי על הדקדנטיות של חייו, שמצולם ע"י הקוסם עמנואל לובצקי, ויזוז כל הזמן בין הרעש של החיים בצל המסיבות והסמים לבין השקט של המחשבות וההרהורים המאליקיים על החיים (אולי שלו עצמו, בתוך ומבחוץ ועל יד הוליווד). נשמע לי מרתק.

"יונה ישבה על ענף" – רוי אנדרסון חוזר. הקולנוע הכל כך מיוחד שלו, המתובל בהומור נורדי קר ויבש, ויש בו מחשבות על החיים, אבל הכל בצורת העמדת סצינות מעוותת, כשתמיד קורה משהו לא צפוי ברקע – אסור לפספס את הקולנוען המיוחד הזה (ואגב, בפסטיבל השנה ניתן יהיה לצפות גם בשתי יצירותיו הקודמות, גם הן באותו סגנון: "שירים מהקומה השנייה", שהרהר על החיים בצל התחלפות קידומת השנים מ-1999 ל-2000, וכל נבואות האפוקליפסה שהתלוו לכך, ו"אתם, החיים", שהיה הרהור פחות קוהרנטי, אבל לא פחות מרשים על, ובכן, האדם האומלל).

"חדר מנוחה" – לא אהבתי את סרטו הקודם של ג'רמי סולניה, אבל אני רוצה לתת לו עוד הזדמנות, בעיקר מכיוון שלפי מה שקראתי, בהנחת היסוד של הסרט יש שילוב של אימה עם הרבה הומור אקסנטרי. להקת רוק-פאנק שאמורה להיות מאוד רועשת נפגשת עם חבורת ניאו-נאצים בנסיבות מאיימות למדי. נשמע לי מסקרן.

"אני מחייכת חזרה" – שרה סילברמן מנסה למצוא את דרכה בעולם, ולשבור את הסטיגמה שקובעת שהיא קומיקאית מוצלחת, גם אם בוטה. כאן היא מנסה להוכיח שהיא קודם כל שחקנית מעולה. לפי כל מה שקראתי, הסרט אולי לא כל כך מוצלח, אבל סילברמן מופלאה, בתפקיד מכורה שמנסה להשתקם ולנהל חיים רגילים. אני אלך לראות את זה בעיקר בגלל סילברמן.

וזהו, פחות או יותר, על קצה המזלג. הפסטיבל מתחיל ביום חמישי. אני אצטרף לסינמאניה הירושלמית בשישי, ואז גם יתחילו להגיע הדיווחים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il