גרימסבי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Grimsby)

באמת שאני לא כל כך יודע איך לגשת אל הסרט הזה. "גרימסבי" הוא קומדיית אקשן, ואני לא ממש בעניין של אקשן. כך שחצי סרט הוא כבר די אבוד בשבילי. אני הלכתי בשביל הקומדיה, ובאופן יותר ספיציפי, הלכתי בשביל סשה ברון כהן.

האיש הזה הוא גאון בעיניי, ועכשיו, כשרובין וויליאמס עבר מהעולם, הוא בעיניי היורש שלו. פסיכי, מטורף, חסר פחד, אנרגטי מאוד, בוטה, חד מאוד, ומאוד מאוד מצחיק. אז למה יצאתי מ"גרימסבי" עם חצי חיוך אומלל על הפרצוף שלי?

סשה ברון כהן פרץ לחיינו עם "עלי ג'י" (לא ראיתי). ב"בוראט" הוא הביא את השיטה הקומית הייחודית שלו לגאונות, ולהצלחה אדירה. הסרט הבא שלו היה כשלון (ביקורתי וקופתי). עם אותו סגנון של "בוראט", אבל עם הרגשה של מחזור של שטיק, מה שנשאר היה בעצם רק גסות הרוח, ואת זה הקהל והביקורת דחו בשאט נפש. אז סשה ברון כהן הלך ועשה חישוב מסלול מחדש, והביא את הקומדיה המצוינת והמצליחה "הדיקטטור". ועכשיו סשה ברון כהן שוב חוזר, ודי ממחזר את עצמו ב"גרימסבי".

למרות שזה היה אמור להיות משהו חדש לברון-כהן הזה, כי קומדיית אקשן הוא עוד לא עשה, היתה לי הרגשה של מיחזור חומרים. האקשן, של הבמאי לואי לטרייה, די צולע (הסצינה השניה בסרט היא חיקוי של אסתטיקת משחקי מחשב, ואני לא ממש מבין מי נגד מי ולמה, כך שאני לא ממש מתעניין בחיים של מי שהולך או לא הולך למות כאן. וזה קורה כמה פעמים בסרט), וההומור של ברון-כהן די גס רוח ובוטה, ולא מתוחכם מדי.

ואז מגיעה סצינת הפיל. ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם סצינה כזאת. היא בוטה באופן מוגזם במיוחד, מגעילה בכוונה, ארוכה מאוד, אבל גם גאונית בכשרון ההמצאה הלא יאמן של האיש הזה, סשה ברון כהן. אני חייב להודות שבאותו רגע חשבתי קצת על סצינת הלידה ב"דיקטטור", כי שם ידי האוהבים נפגשו, אהמ, בתוך ה…זה, נו. וגם כאן דברים קורים בתוך ה…זה, נו. אבל אולי יש בסצינה הזו פיתוח של הסצינה ההיא למשהו עוד יותר מטורף ובלתי יאמן.

ולפני כן היתה סצינה של מציצות, וגם היא ארוכה מאוד, וגסה, ובוטה, וגם היא סוג של מחזור/ פיתוח של סצינת ההאבקות בעירום מ"בוראט".

וכך יש גם בהמשך. אקשן מסכן למדי, מעורב בסצינות קומיות בוטות, שיש בהן גם גאונות מדהימה של מקוריות, ובאותה נשימה, מיחזור של סצינות שהיו גאוניות בסרטים קודמים, והן כבר לא מקוריות כמו שאני הייתי רוצה לחשוב.

אז כשיצאתי מהסרט ההרגשה שלי היתה מעורבת. הרגשה של "כן, הסשה ברון כהן הזה הוא עדיין קומיקאי כל כך חסר מורא עד שקשה לי להתנגד אליו", אבל היתה לי גם הרגשה של אנטי-קליימקס, של מחזור שטיק, כמו שהיתה לי אחרי "ברונו", הכשלון שבא אחרי "בוראט".

סשה ברון כהן הוא קומיקאי מוכשר בטירוף, והוא הוכיח את זה בעבר, והוא גם עוד יעשה דברים טובים בעתיד. "גרימסבי" הוא איזשהו שלב ביניים בקריירה שלו, ולא נראה לי שבפרספקטיבה של זמן הוא ייזכר כמשהו משמעותי. סרט זניח לגמרי, גם אם לא חסר ערך לחלוטין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il