סיכומים עושים בסוף. לא במדרגות. זה כבר כמה שנים שכל בלוגי הקולנוע בעולם מקדימים את פוסטי סיכום השנה לתחילת דצמבר. אני מחכה בסבלנות לסוף. היום ה-31 בדצמבר. היום שנת 2013 מסתיימת. היום אפשר לסכם.
ויש מה לסכם.
והשנה דווקא היתה לי נחת. זה לא שהכל בסדר, וגן עדן פה. עדיין נגנזים פה לא מעט סרטים טובים. אבל המפיצים הישראלים השנה הפתיעו לטובה, והעלו למסכים המסחריים שורה של סרטים מרתקים, סוחפים, ומרגשים. אני לא אדם שנותן בקלות ציונים מושלמים לסרטים. השנה היו כמה וכמה כאלו. והיו גם סתם סרטים טובים. היו לא מעט סרטים שגם אם מצאתי בהם חסרונות, מצאתי בהם איזושהי גדולה. שנה נהדרת לחובבי קולנוע היתה שנת 2013. אז הנה גם אני מציג כאן בבלוג את רשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה.
בכל שנה אני מאחד לפוסט סיכום השנה שתי רשימות: אחת של סרטים שאהבתי והופצו, ואחת של סרטים שאהבתי ולא הופצו. השנה חשבתי לוותר על הרשימה השניה, כי, כאמור, היו הרבה סרטים מצוינים שהופצו לקהל הרחב. ובכל זאת מצאתי לא מעט סרטים מצוינים שלא הופצו, ולא יכולתי לוותר על הזכרתם בסיכום השנה. אז גם כאן יהיו שתי רשימות. אבל נתחיל מרשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה והופצו:
לפני שאתחיל למנות את הרשימה, אני רוצה לציין כמה וכמה ועוד כמה סרטים שמאוד אהבתי השנה, אבל מכיוון שבתי הקולנוע בישראל באמת התפקעו השנה מסרטים מצוינים, השארתי אותם מחוץ לעשיריה הגדולה שלי (הלינקים בשמות הסרטים מובילים לפוסטים הרלוונטים שכתבתי עליהם במהלך השנה):
"לרדת מהעץ" של גור בנטוויץ' – אחת ההחמצות הכי גדולות של הקהל הישראלי השנה. סרט מרגש וחכם; "פנתר לבן" – אחת ההחמצות הכי גדולות וגו' -2. לכאורה סרט בורקס נוסחתי ושדוף. למעשה סרט מרגש וחכם עם אמירה חדה על הגזענות בחברה הישראלית. סרט שהיה צריך לקבל יותר, אבל ממש יותר; "מעשייה אורבנית" – סרט בועט ומרתק; "בית לחם" – ההפתעה הגדולה של הקולנוע הישראלי השנה. סרט שהגיע משום מקום וסחף את פרסי האקדמיה וגם את הקהל. לא סרט בלי חסרונות, אבל טוב מאוד; "בננות" – כיף של סרט; "סטארבק" – קומדיה מפתיעה עם לב גדול מקנדה. עוד כיף של סרט; "העולם עפ"י דנקן" – סרט קטן שיש בו גם חסרונות, אבל יש בו גם רגעים סוחפים ומרגשים מאוד; "וואג'דה" – הסרט הסעודי הראשון עומד גם בפני עצמו כסרט יפהפה ומרגש; "ילדות בהסתר" – עוד החמצה של הקהל הישראלי. סרט שירד מהר מאוד מהמסכים, וחבל. סרט רגיש ומרגש; "מקום בתוך היער" – סרט שמחולק ל-3. חלק ראשון אדיר. חלק שני פחות. וחלק שלישי חלש עוד יותר. בשביל החלק הראשון היה שווה לראות אותו; "הסיפור של מאד" – אגדה אמריקאית מאוד, מעניינת מאוד, מבוימת ומשוחקת בכשרון ניכר; "אסירים" – דרמת מתח עם קצב מהפנט; "כח משיכה" – גם ב"מקום בתוך היער", גם ב"סיפור של מאד", גם ב"אסירים", וגם ב"כח משיכה" יש רגעים של גדולה קולנועית. ובכל זאת השארתי אותם מחוץ לעשירייה המובילה שלי השנה. אז מי בפנים?
עוד שתי הערות לפני הרשימה הגדולה:
1.לקולנוע הישראלי שנת 2013 היתה שנה נהדרת בעיניי. היו הרבה סרטים טובים (והיה עוד אחד אדיר בעיניי, שאמור לצאת למסכים בעוד כחודשיים. נדבר עליו בסיכום השנה הבאה). אבל רובם היו סרטים טובים. לא מעולים. ניתן לצרף לרשימה הזאת גם את הלהיטים הקופתיים "פלאות" ו"לצוד פילים". בפסקה שלמעלה ציינתי 5 סרטים ישראלים נהדרים, מקסימים, מעניינים. אמנם יש רק סרט ישראלי אחד שהכנסתי לרשימת הגדולים באמת השנה, אבל מלבדו היו לנו לא מעט סרטים ישראלים טובים השנה.
2. היו עוד שני סרטים שרציתי לציין השנה, סרטים שאהבתי מאוד, כאלו שהכנסתי והוצאתי מהרשימה, סרטים שהיו לי התלבטויות לגביהם, ובסוף השארתי אותם מחוץ לרשימה, אבל ממש ברגע האחרון. אלו שני סרטים שלכאורה הם סתם סרטים עדינים ורגישים, אבל למעשה הם נגעו בי מאוד, ואני מרגיש שאני חייב לציין אותם בסיכום השנה שלי, והם:
"פרנסס הא" – במסווה של קומדיה קטנה וחמודה יש כאן הרהור על התבגרות, על מציאת הקול האישי בתוך ההמולה. סרט חכם ויפהפה.
"צעירה ויפה" – סרט הרבה יותר גדול, מופק גדול יותר, מצולם יפה יותר, ועם זאת גם הוא סיפור על מציאת הקול הפרטי והאישי בתוך ההמולה. פרנסס הא צריכה לתמרן את חייה בין ההורים לחברים ל, נו, לחיים. הצעירה והיפה צריכה גם למצוא את המיניות שלה, את הדבר הכי פרטי שיש לה, והיא הופכת לנערת ליווי מרצון. בשקט. בסודיות. ופרנסואה אוזון רגיש מאוד לחייה, לפרטיות שלה, לנשמה הנערית, לבחורה שמחפשת את הקול הפרטי שהוא רק שלה. סרט יפהפה ורגיש בעיניי.
2א. והרי ידיעה שהגיעה זה עתה: סרט נוסף התווסף לרשימה ממש ברגע האחרון. כפסע בינו לבין רשימת העשירייה. סרט מרומם נפש של ממש. קוראים לו "חייו הסודיים של וולטר מיטי". מוצג עכשיו בבתי הקולנוע. לכו לראות.
אז אם כל כך הרבה סרטים טובים ויפים היו מחוץ לרשימה שלי, מי כן נכנס לעשיריה המובילה שלי? הנה היא מגיעה
10. "בעיניים של מייזי" – סקוט מק'גי ודיויד סיגל (ארה"ב)
סרט ששבר לי את הלב. פעמיים. הלכתי לראות את הסרט הזה פעמיים, ופעמיים הוא ריגש אותי עד לדמעות של ממש. סיפורה של ילדה שנזרקת ככדור פינג-פונג בין המבוגרים. כולם צודקים, לכולם יש את החיים על הראש, לכולם יש קריירה, חובות, חשבונות לשלם, דברים לעשות – אבל הדבר הכי חשוב, האחריות על גידול הילדה הקטנה והרגישה הזו, הדבר הכי חשוב בחיים האלו – זה נזרק הצידה. וכך הילדה הרגישה והנבונה הזו עוברת מאחד לשני לשלישי, ומחפשת בכוחה הפעוט את היציבות. ורק בסוף האם מבינה שכל הבלגן הזה גורם לילדה שלה לפחד ממנה, אז רק בסוף היא עושה את המעשה שהיתה צריכה לעשות מהתחלה – לעשות את מה שטוב לילדה. סרט קטן-גדול, חכם ואינטליגנטי.
9. "חלודה ועצם" – ז'אק אודיאר (צרפת)
סיפור על שתי נשמות אבודות. על בחורה שעוברת תאונה ועל בחור שמנסה לבנות את חייו מחדש (וגם הוא צריך לדאוג לילד קטן בדרך). סרט גדול מהחיים, סוחף, עם מוטיב חוזר של גוף פצוע המשקף נשמה פצועה. באופן מפתיע הסרט הזה גם הפך ללהיט קטן בקופות. הרבה אנשים התחברו לכאב הזה של אנשים שלא מצליחים למצוא את המקום שלהם, אבל ביחד הם עוזרים אחד לשני, עד שבסוף הביחד מתגבר.
8. "קפטן פיליפס" – פול גרינגראס (ארה"ב)
סרט מתח עשוי היטב. לכאורה, מה עוד חדש בהוליווד. אבל יש כאן הרגשת מציאות חזקה מאוד. למרות ליהוקו של כוכב הוליוודי גדול (טום הנקס, פשוט אדיר בסרט הזה. ומה שהוא עושה ב-5 הדקות האחרונות כאן זה בכלל בי"ס למשחק) הסרט הזה שומר על אמינות ועל הרגשת מציאות. הסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי, והוא מספר אותו בישירות, ועם זאת, הבמאי פול גרינגראס מביא לכאן את כל הידע שיש לו על בניית מתח. השליטה האבסולוטית של גרינגראס בטון הסרט, העלאת והורדת המתח חליפות, העבודה עם מוסיקה ושחקנים, העריכה – הכל כאן הוא עבודה מושלמת של תזמור שעליה מנצח הבמאי. סרט אדיר וסוחף לטעמי.
7. "כנס העתידנים" – ארי פולמן (ארה"ב-ישראל, ועוד הרבה מדינות)
זה היה אחד הפרויקטים הכי מסקרנים בעולם הקולנוע בשנים האחרונות. ואיכשהו הוא קצת התרסק. במקום הלהיט הגדול שהוא היה אמור להיות הוא הפך להיות מעין בן חורג. משהו נישתי, לא לכל אחד. אבל אני רוצה להאמין שלסרט הזה יהיו חיים ארוכים יותר. ואולי טוב שכך. זה סרט שנספג לאט. מעין מסה עצובה מאוד על המלחמה בין האדם למכונה, מלחמה, שלפי הסרט הזה, האדם כבר הפסיד בה. אולי ההתעקשות לא להתחנף לקהל קצת פגעה בשיווק של הסרט הזה (לא רק בארץ), אבל הוא גדול מהחיים, והוא מדבר על החיים שלנו, למרות שהוא לכאורה מדע בדיוני, ולמרות שהוא לכאורה מתעסק בעולם הזוהר ההוליוודי. יצירה אדירת מימדים שגם מרגשת וגם מעוררת מחשבה.
6. "אנה קרנינה" – ג'ו רייט (בריטניה)
לכאורה זה הכי לא מתאים לי. יצירות קאנוניות של סופרים מהמאות ה-17-18-19 שעובדו לאין ספור גרסאות בימתיות וקולנועיות לא מדברות אלי. אבל היצירה הזו היתה יוצאת דופן. כאן מדובר בעבודת בימוי מאומצת ואדירה המצליחה לשלב תיאטרון וקולנוע לכדי משהו הומוגני. בצורה פלאית ממש יצר ג'ו רייט סטים אדירים, משחק מרהיב עין ממש של סגנונות, טריקים ויזואלים, וכל זה מבלי לפגוע בשטף הסיפור, המשלב בחוכמה סיפור משנה וסיפור ראשי התומכים זה בזה. וכל זאת מבלי להזניח את הדרכת השחקנים המדויקת והנהדרת (עם אחד ותיק ומצוין – ג'וד לואו, ואחת חדשה ומצוינת – אליסה ויקאנדר. ואחת סתם מצוינת – קירה נייטלי). סרט נדיר, "אנה קרנינה" הזה של ג'ו רייט.
5. "מנועים קדושים" – לאוס קאראקס (צרפת)
סרט פסיכי. פסיכי. פסיכי. התקפה מטורפת על כל סוגי הקולנוע שיש. סרטי מדע בדיוני. סרטי מתח-פעולה. דרמות קלאסיות. הכל נדחס לכאן, לסרט הכל כך קיצוני הזה. לאוס קאראקס יושב על גג העולם ומלגלג בסרקסטיות בוטה על כל יוצרי הקולנוע המכני, חסר הנשמה, שבהתאמה יוצר קהל חסר נשמה, בוהה. על כל סרט אחר הייתי אומר שמדובר ביוצר מתנשא, ומי הוא חושב את עצמו בכלל, אבל "מנועים קדושים" עשוי בכל כך הרבה כשרון, והוא כל כך חסר פחד, והוא כל כך חסר עכבות בהומור שלו עד שלא יכולתי שלא להיסחף אחרי הסרט הפסיכי, פסיכי, פסיכי הזה.
4. "כוננות עם שחר" – קת'רין ביגלו (ארה"ב)
כמו "קפטן פיליפס" – סרט מתח עשוי היטב. כמו הסרט של גרינגראס – מבוסס על מקרה אמיתי. כמו טום הנקס – גם כאן שחקנית ראשית אדירה (ג'סיקה צ'סטיין) . וכמו פול גרינגראס – גם כאן תצוגת בימוי מושלמת. שליטה אבסולוטית בטון הסרט. העלאת והורדת מתח כמו שכתוב בספר. יש כאן ערך מוסף בעיניי עם מסר פטריוטי אמריקאי, אבל מבלי לשכוח את המחיר שמשלמים בעבור האמונה הזו בצדקת הדרך. סרט שסחף אותי לתוך עלילת מתח הוליוודית עשויה היטב, מבלי לשכוח שמדובר בסיפור אמיתי לגמרי.
3. "לפני חצות" – ריצ'ארד לינקלייטר (ארה"ב)
החלק השלישי בטרילוגיה לא איכזב. במקום למחזר את החלקים הקודמים, יש כאן התפתחות. יש כאן חקירה כנה וכואבת של יחסי זוגיות. הסצינה בבית מלון בחלק השני של הסרט היא אולי סצינת השנה מבחינתי. בית ספר של ממש לכתיבה, משחק, ובימוי. שליטה מושלמת בטון, שמשתנה כמה פעמים במהלך הסצינה, ועדיין מרגיש אמיתי לגמרי. חקירה כואבת וכנה של המילה הזו, "אהבה". סרט נפלא.
2. "שש פעמים" – יונתן גורפינקל (ישראל)
הרבה סרטים ישראלים טובים היו השנה. אבל זה היה הטוב מכולם לדעתי. חסר רחמים. סיפור קשה שרק הופך מציאותי יותר ויותר ככל שהזמן עובר. כשהסרט יצא למסכים היה את הסיפור הזה עם אייל גולן. בשבוע שעבר היה את הסיפור עם הנערים בני ה-14 והילדה בת ה-12. וזה לא נגמר. זו המציאות שלנו בחיים כאן, בישראל. והסרט הזה הוא תעודה מחרידה באותנטיות שלה.
וסיוון לוי. הצגת משחק נדירה. לא רק שהסרט הזה מצוין בעיניי מכל הבחינות (משחק, צילום, בימוי, כתיבה), הוא גם סרט חשוב. חובת צפייה.
וסרט השנה שלי הוא
1. "קפה דה פלור" – ז'אן מארק ואלה (קנדה)
תפס אותי בהפתעה, הסרט הזה. לא אהבתי את סרטו הקודם של ואלה. אבל כל מניפולציות הבימוי שלו בסרט הזה פשוט יושבות בול במקום. סרט גדול מהחיים על אהבות גדולות מהחיים. על אושר עצום ששוטף את הנשמה, גודש את הרגשות. ומה לעשות כשהאושר הזה נגמר. האם יש אושר גדול אחר מעבר לפינה? ומה עושים איתו? ואיך מתמודדים עם מה שהיה קודם? עם האהבה הקודמת? עם החיים הקודמים? "קפה דה פלור" כל כך ריגש אותי, כל כך סחף אותי, שלא יכולתי שלא לשים אותו במקום הראשון. אולי היו סרטים חשובים ממנו, משפיעים ממנו. אבל זה הסרט שהכי אהבתי השנה, הכי נשאר בראש שלי, בלב שלי. בשבוע שעבר ראיתי את הסרט הזה שוב. בפעם השלישית. ועדיין אני מוצא בו דברים חדשים. דברים שלא שמתי אליהם לב קודם לכן. העריכה של הסרט הזה היא פשוט מלאכת מחשבת. הבימוי סוחף את הנשמה למקומות נעלים. כמו האהבות הגדולות שבמרכזו, גם הסרט הזה גדול מהחיים. סרט נפלא-נפלא לטעמי "קפה דה פלור".
————————————————————
וגם אם ראיתי השנה הרבה סרטים מצוינים, והרבה כאלו הופצו מסחרית לקהל הרחב, עדיין מצאתי כמה וכמה סרטים נהדרים שלא הופצו, וששווה לחפש אותם. הנה עשרה כאלו (הלינקים כאן הם לטריילרים של הסרטים):
10. ממושמעת – קרייג זובל (ארה"ב)
האמת? זה לא סרט כזה גדול. זה סרט שנעשה בתקציב מאוד קטן, ורואים את זה. ומרגישים את זה. ואם לומר את האמת, הסרט הזה גם קצת נודניקי. אבל הוא מספר סיפור מחריד. והוא עקשן. והוא די מדהים ומעורר מחשבה. מה הייתם עושים אם מישהו היה מתקשר אליכם, מזדהה כקצין משטרה, ואומר שמי שנמצא לידכם חשוד בגניבה? מנהלת המסעדה שבמרכז הסיפור הזה עושה כל מה שהוא אומר לה. הכל. היא ממושמעת. גם כשזה אומר השפלה של חבריך לעבודה. גם כשזה אומר פשעים של ממש כנגד הכפופים אליך. הכל בשם החוק, כביכול. מדהים מה אנשים יעשו רק כי השוטר אמר להם. ואם הוא בכלל מתחזה? סיפור מדהים שמסתבר שהוא אמיתי לחלוטין. סרט מטריד שנדבק לי לנעל כמו מסטיק. אז אולי זה לא הקולנוע הכי גדול בעולם, אבל זה סרט שצריך לראות.
9. אינשאללה – אנאיס בארבו-לאוואלט (קנדה)
ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים, וכתבתי עליו כאן.
גם זה סרט בעייתי מאוד. אבל הפוך. קולנועית הוא דווקא מצוין. מרגש מאוד. משוחק נהדר. עם שליטה נהדרת באספקטים של הבימוי, ועם משחק טוב (אוולין ברושו, כאן בתפקיד הראשי, הופיעה גם ב"קפה דה פלור"). אבל רעיונית מצאתי את הסרט הזה כתומך בפיגועי התאבדות. כתומך במאבק המזוין של הפלסטינים, ללא נקודת מבט מאוזנת יותר של הצד השני (אותה הציגה בסרט הזה סיוון לוי, ההיא מ"שש פעמים". יש לה תפקיד קטן מדי בסרט הזה). סרט בעייתי מבחינה רעיונית, אבל מצוין מבחינה קולנועית. ועדיין, אם מחרימים אותו, ולא מקרינים אותו כאן לקהל הרחב, זה לא אומר שנקודת המבט הזו תיעלם מהעולם. להיפך. זה ימנע מאיתנו אפשרות להתמודד איתה.
8. מלחמת החיצים – האן מין-קים (דרום-קוריאה)
ראיתי את הסרט במגרת פסטיבל הסרטים הקוריאנים בסינמטקים, וכתבתי עליו כאן.
איך אפשר לעשות סיכום שנה בלי סרט דרום-קוריאני אחד לפחות? המדינה הזו ממשיכה לייצר קולנוע מרתק, חסר פחד, ישיר, אכזרי, סוחף. ולא, "מלחמת החיצים" הוא לא הסרט הכי טוב של השנה. אבל הוא בידור מהוקצע, עשוי היטב, מותח, וברגעים מסוימים ממש מושיב על קצה הכיסא. מישהו צריך כבר להרים את הכובע, ולהתחיל להפיץ כאן סרטים דרום-קוריאנים. יש להם קולנוע אדיר שם. "מלחמת החיצים", שהוא סרט לא רע בכלל, הוא רק קצה הקרחון (ולהבנתי, יש סרט אחד של בונג-ג'ון הו שכל ההפצה העולמית, כולל הישראלית, יושבת עכשיו על הגדר איתו, ולא כל כך יודעת מה לעשות איתו. אם יופץ, אני מעריך שהוא יהיה אחד מסרטי השנה שלי ב-2014).
7. מצולות – בלתזאר קורמקור (איסלנד)
ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל ירושלים, וכתבתי עליו כאן.
בגדול, זהו סיפור השרדות. והחלק המרכזי של הסרט הוא החלק המדהים שלו. איש אחד, לבד, בים. קר לו. קפוא לו. כל חבריו הלכו לבלי שוב. ורק דבר אחד הוא צריך – לשרוד. איך הוא עושה את זה במים הקרים-קרים של הים האיסלנדי – זה נס. אבל הבימוי הקורקטי הולך עם גיבור הסרט צעד צעד, נמנע מבומבסטיות. ודווקא בגלל שהסרט נצמד לאדם, לאיש, לאנושיות, דווקא בגלל זה הוא כל כך מרשים. סרט שהלך איתי הרבה אחרי שיצאתי מהאולם.
6. מה שריצ'ארד עשה – לני אברמסון (אירלנד)
ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל הסרטים האיריים בסינמטקים בתחילת השנה, וכתבתי עליו כאן.
עוד סרט שנשאר איתי הרבה אחרי שהאורות כבו. אם בלתזאר קורמקור האיסלנדי כבר עשה את הסיבוב ההוליוודי שלו, חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים רק כדי להראות שכוחו עוד במותניו (הוא עשה את "מצולות"), לני אברמסון רק מתחיל את הסיבוב ההוליוודי שלו עכשיו (יש לו סרט חדש ב-2014 עם מייקל פסבנדר ומגי ג'ילנהול). ו"מה שריצ'ארד עשה" הוא כרטיס הכניסה שלו לאמריקה. סרט שקט, כמעט מופנם, אבל כזה שבונה את הדרמה שלו מלמטה. והדרמה שלו עוצמתית ומתפרצת בכוח סוחף. סיפור של נער רגיל, מקובל, אהוב, חתיך. משהו שקורה באמצע הסרט משנה את כל מסלול חייו. מעשה אחד שהוא עושה תחת ענני אלכוהול, מעשה שאי אפשר להחזיר, וכל חייו מקבלים תפנית חדה בבת אחת. והבמאי עוקב אחרי כל זה בסבלנות, ללא פאניקה, עם הדרכת שחקנים מדויקת ומשובחת. דרמה חזקה ומשובחת.
5. אומבלין – סטפן קאזס (צרפת)
ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל הסרטים הצרפתים בסינמטקים, וכתבתי עליו כאן.
כל העולם הלך וראה דרמת בית סוהר שנקראה "כתום הוא השחור החדש" (ובצדק. סדרה משובחת גם לטעמי). אבל זו אמריקה. הם יודעים לפמפם ולשווק. ומה אם מדובר בדרמת בית סוהר נשים שמגיעה מצרפת? אז היא נשכחת ונזרקת הצידה. מה שלא אומר שמדובר במוצר נחות. להיפך. "אומבלין" קרע לי את הלב. סיפור על בחורה צעירה הנמצאת בכלא. היא גם בהריון, וכבר בתחילת הסרט היא יולדת. עכשיו היא צריכה לגדל את התינוק שלה בין הסורגים. והסרט הוא סיפור החיים הקשים שלה, עכשיו, כשיש לה מישהו לדאוג לו, אבל אין לה את החופש. עבודת משחק אדירה של מלאני טיירי בתפקיד הראשי, ביחד עם בימוי שקול שלא מתפתה לסנסציות (מה שלא אומר שאין רגעים קשים בסרט) – זה סרט שנשאר איתי בנשמה הרבה אחרי שיצאתי מהאולם.
4. של – סקוט גרהאם (סקוטלנד)
ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל חיפה, וכתבתי עליו כאן.
סרט מהפנט על בדידות. נופים עוצרי נשימה יכולים להפוך לכלא של הנשמה. נערה אחת ואביה גרים לבד במקום יפהפה אבל בודד. והם בודדים. לבד. מנותקים מציווליזציה. והבדידות הזו משבשת את הדעת. משגעת. והסרט נצמד בעקשנות לחיים המבלבלים של נערה מתבגרת בסביבה אילמת, עם מעט מאוד מגע אנושי. סרט כואב מאוד שחודר עמוק, בשקט, ונשאר שם.
3. שלגיה – פאבלו ברחר (ספרד)
ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל ירושלים, וכתבתי עליו כאן.
לכאורה, "הארטיסט 2". למעשה, סרט חכם מאוד, שעושה עיבוד של האגדה המפורסמת לספרד של מלחמות השוורים, ומשכיל להשתמש במיקס מרתק ממש של אסתטיקה קולנועית של סרטים אילמים עם שפה קולנועית מודרנית יותר, תזזיתית יותר. ומריבל ורדו, בתפקיד האמא החורגת מהגיהנום, פשוט אדירה. פספוס אדיר של חברות ההפצה בישראל.
2. או בוי – יאן אולה גרסטר (גרמניה)
עוד פספוס עצום של ההפצה בישראל. סרט קטן גדול. צנוע, בשחור לבן, אבל עם הרבה שאר רוח. סיפורו של בחור צעיר ואובד עצות. הסרט עוקב אחרי יום שלם בחייו. אין לו עבודה. הוא פרש מהלימודים. אין לו אהבה. אז הוא משוטט ברחובות ברלין. וכל הסרט הוא תיאור המפגשים שלו עם אנשים שונים ומשונים. סרט עם דיאלוגים מצחיקים-עצובים מבריקים ממש (רק תראו, לדוגמא, את סצינת הקפה שבטריילר), שבהדרגה הופך למשל על גרמניה כולה, גם היא, לדעת הבמאי, אבודה. במיוחד ראוי לציין את המפגש האחרון של הבחור הצעיר, עם אדם מבוגר שהיה נוכח כילד בליל הבדולח (ראו תמונה). אז כן, זה סרט כיפי ומשעשע מאוד. אבל יש לו משהו רציני לומר. והוא עושה את זה בכשרון ניכר.
והסרט שלא הופץ בארץ, אבל הכי אהבתי השנה הוא סרט שמעט מאוד ראו בעולם. אבל הוא נפלא בעיניי.
1. אלנה – פטרה קוסטה (ברזיל)
ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל דוקאביב, וכתבתי עליו כאן.
זה סרט כל כך ייחודי שקשה להסביר במילים. בגדול, פטרה קוסטה, הבמאית, מתחקה אחר צעדיה של אחותה הגדולה. זכרונה לברכה. אלנה, האחות המנוחה, היתה שחקנית. היא ניסתה את מזלה בניו-יורק. אבל כשלה. וסופה היה עצוב. ועכשיו פטרה קוסטה מספרת את הסיפור הכואב הזה, משתמשת בסרט, בקולנוע, באמנות, במחול, ככלי תרפיוטי (וגם פיוטי). הרבה חומר ארכיוני משולב בסרט, ערוך לתוכו ברגישות, משלב את ההווה ואת העבר, הופך את הסרט הזה להרהור נוגה על החיים בצל החלומות, ועל האמנות שמשקפת את כל זה. ואם זה נשמע לכם כוידאו-ארט נסיוני, זה ממש לא כך. מדובר על סרט קומוניקטיבי אבל רגיש ואיטי (אבל לא איטי מדי).
הפעם החלטתי לאמבד לכאן את הטריילר של הסרט הדוקומנטרי הנפלא הזה (לטעמי). אם זה יעניין אתכם, תנסו למצוא אותו. הוא שווה את המאמץ.
אז זהו. זאת היתה שנת 2013 בקולנוע בשבילי. שנה של הרבה סרטים טובים. אני מקווה לכמות דומה של סרטים טובים גם בשנת 2014.
איתן ווייץ
עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 
מה עם איזו מילה על "מבצע חמניה"? או שמחכים למועד ההפצה הרשמי?
—————————–
איתן לאורי1: 1. אכן מחכים למועד ההפצה הרשמי
2. בקצרה – סרט מגוחך (ראה הציוץ שלי מאתמול)
תודה על ההערכה שלך ל"שלגיה" Blancanieves
"ג'יי אמ טי פילמס הפצה בינלאומית – מיכאל טרבס" תל אביב רכשה את זכויות ההפצה של הסרט בישראל והסרט מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. הנה הלינק עם פרטים נוספים ולינקים מתאימים
http://www.jmtfilms.com/201353/Fiction#blancanieves
תפיצו את הבשורה ואל תפספסו את ההקרנות המיוחדות בינואר !
תודה
מיכאל טרבס
JMTFilms
לגבי רוב הבחירות אני מסכימה. מה עם הסרטים שרקייה, החיים בינתיים והחיים ברוורס? או שהם לא שייכים לשנה האחרונה וטעיתי…
——————–
איתן לאיריס: "החיים בינתיים" – סרט נורא
"החיים ברוורס" – סרט מאוד בינוני. נמצא במחסנים של אחת מחברות ההפצה, ואולי עוד יופץ השנה.
"שרקיה" – בעיניי יותר הבטחה לעתיד מאשר סרט שבאמת עומד בשני עצמו. לא סרט רע, אבל רחוק מאוד מכל הסופרלטיבים שהדביקו לו.
ולכן לטעמי לאך אחד מהם אין מקום של ממש בסיכום השנה.
הסכמות מתוך הטופ עשרה סרטים:
מקומות 8-9-10 וכרגע זהו. אבל אהבתי את ההמלצות על ישראלים,
ואפילו סימנתי מתוכם כאלה להשכיר ולראות בעתיד. אחרי "פלאות" ו"מי מפחד מהזאב הרע" המעולים,
אפשר בהחלט להגיד שהקולנוע הישראלי הוא בימינו- בתור הזהב הכי גדול שהיה פה אי פעם.
(המשגיחים, עג'מי, וכו וכו)
את מקומות 1,2,4 מהטופ- ראיתי, ויש להם אלמנטים טובים אבל כסרטים, בשורה התחתונה,
יצאתי מהם עם הרגשת פספוס או מועקה, שגדולה מידי ולא עשתה חן לסרט.
פה לטופ שלי, אבל זה כולל כמה סרטים שיצאו בישראל ב 2014 (שיהיו אולי בטופ שנתי 14 הבא שלך)
https://rateyourmusic.com/list/DavidIs/films__2013/